ימי קורונה: אל גבול הצפון, הגולן והכינרת

"אילנה, נרשמתי לסיור מיוחד בגבול הצפון, רוצה להצטרף?" ידיד טוב לטיולים מצלצל ומזמין אותי להצטרף לסיור יוצא דופן על גבול הצפון.
ממש על הגבול, סיור שקיבל אישור מיוחד כדי לאפשר למטיילים להגיע למקומות שאזרח רגיל לא יכול.
כן, וודאי שמגיעה. סקרנית מאוד לעמוד הכי קרוב שאפשר ליד הגבול הצפוני.

נפגשנו בשישי בבוקר בצומת כח ויצאנו לסיור מרתק עד הצהריים בהובלת מדריך מטעם "קשת יהונתן".
ומשם המשכתי לטייל לבד בגולן, להתרענן במים הנעימים של עין מוקש, ללון בחניון מול טורבינות הרוח סמוך לאלוני הבשן ולמחרת להגיע סוף-סוף אל הכינרת המתוקה והיפה, ה"שלולית" הלאומית החביבה, שהתמלאה במים וממלאת אותנו נחת.

בפוסט שלפניכם רשמים מסוף השבוע האחרון בצפון, מהסיור על גבול הצפון, בסגנון יותר עינייני מהגולן והכינרת, בסגנון יותר אישי.
מוזמנים לעלות איתי צפונה.

סיור בגבול הצפון

מוצב ציפורן

מצומת כח (כביש 90 פינת כביש 899) מתחילים בנסיעה של כעשרים דקות לכיוון מנרה עד הפנייה לכיוון המוצב, מקום שבימים רגילים הכניסה לאזרחים אסורה.

"מוצב ציפורן הוא מוצב של צה"ל בגבול ישראל-לבנון. המוצב ממוקם מצפון למנרה וממערב למרגליות. המוצב חולש ממערב על העיירה חולא שבדרום לבנון. סמוך למוצב נמצא קבר המיוחס לרב אשי.
בעקבות מלחמת לבנון הראשונה הוקם המוצב על פסגת הר שנאן. המוצב הוקם ברובו מעבר לקו הגבול הבינלאומי בשטח לבנון. עם השנים הפך למוצב הגדול ביותר של צה"ל על רכס רמים, תחת אחריות עוצבת חירם. המוצב אויש על ידי פלוגות מחטיבת הצנחנים וגולני לסירוגין, בדרך כלל פלוגות מסלול, צוות מיחידת הגששים, כוח טנקים, צוות של חיילות, שהפעיל מכ"ם קשת, שישב בו באופן קבוע וצוות קשת נוסף, מדלג, שהיה יוצא מהמוצב למארב גדר בנקודה סמוכה, שכן ממנה היה תמיד חשש לחדירות לתוך ישראל.
בעת הנסיגה מרצועת הביטחון הופגז המוצב על ידי החזבאללה. ב-29 במאי 2000, פוצץ צה"ל את המוצב משום שהיה ברובו ממוקם בצד הלבנוני של הגבול. המוצב נבנה מחדש, כך שכולו בשטח ישראל, כמבצר בטון בן שש קומות (שלוש מהם קומות תת-קרקעיות). בצידו הלבנוני התמקם כוח יוניפי"ל של האו"ם במטרה לשמור על השלום באזור."
מתוך ויקיפדיה

זוהי נקודה אסטרטגית חשובה מאוד, בגובה 902 מ', הגבוהה ביותר ברכס רמים. הדרך הראשית מתפתלת למטה, כביש 90, נמצא במצב חשוף, מכאן החשיבות הגדולה שנקודה זו תהיה בשליטה ישראלית. ב-48, בעקבות מבצע חירם לכיבוש הגליל העליון הושגה שליטה ישראלית על המקום, הגבול התייצב ולזמן מה הגזרה הצפונית היתה שקטה. ב-67 הלבנונים בחרו שלא להתעסק עם ישראל ונשארו מחוץ ללחימה גם במלחמת יום כיפור.
מחבלים רבים התיישבו בגזרה הלבנונית, כשרובם הגדול ישבו בירדן ומשם הוציאו פעולות פיגוע. אחרי ספטמבר השחור גורשו מירדן וחיפשו מקום ללא משילות, כמו דרום לבנון. לבנון הינה אוסף של קבוצות אתניות שונות שאין ביניהן קשר ומנהלות ביניהן מלחמת אזרחים רציפה. היות ובדרום השלטון אינו נוכח באופן חזק מתיישבת שם קבוצת מחבלים שנותנת לאיזור את הכינוי "פאתח-לאנד" ומשם הם מוציאים בלי סוף פיגועים לעבר ישראל.
ב-78 ישראל מחליטה לשים לרצף הפיגועים סוף, צה"ל נכנס לעומק לבנון עד הליטאני ומגרש את כל המחבלים. האו"ם שיושב בבופור לא עומד בהסכמים והמחבלים משתלטים על המבצר עד ניסיון התנקשות בחייו של השגריר שלמה ארגוב בידי אנשי אבו נידאל. הוא נפצע קשה מאוד ונותר משותק לשארית חייו.


למחרת ניסיון הההתנקשות, ב-3 ביוני 1982, התכנסה ממשלת ישראל והחליטה על הפצצת ביירות, זה היה האירוע שפתח את מלחמת לבנון. צה"ל נכנס אז לעומק לבנון עד ביירות, ומאז התחיל תהליך ארוך מאוד של נסיגה עד לרצועת הביטחון. מטרת המבצע שהפך למחלמה היתה לשמור על הביטחון בצפון הארץ ולהרחיק את המחבלים מדרום לבנון.
השנים בין 1985 לשנת אלפיים ידועים כ"תקופת המוצבים", תקופה בה מוצבי צה"ל בדרום הלבנון חטפו אש תופת על בסיס יומיומי. בתקופת זו נהרגו 1200 חיילים, במותם איפשרו את החיים בהר ובעמק.
עם יציאת צה"ל מלבנון כל המוצבים פוצצו, הוקם מוצב האו"ם וכיום מוצב זה ומוצב ציפורן מתצפתים זה מול זה, משני עברי הגבול.

גם אחרי נסיגת צה"ל מלבנון המצב בגבול הצפון לא נרגע וב- 2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה בעקבות חטיפת גופות החיילים בהר דב.
הגזרה הצפונית כיום פעילה יותר, סודנים שמגיעים מלבנון ומנסים לחדור לכיוון ישראל כחלק מ"ניסוי כילים" של החיזבאללה לשלוח אנשים ולבדוק כמה זמן לוקח להגיע למקומות בארץ.

"צה"ל נכנס ללבנון לראשונה ביוני 1982, בעקבות ההסלמה במתקפות הטרור של הארגונים הפלסטינים שישבו בדרום לבנון. ביוני 1985 התבסס צה"ל ברצועה של כמה קילומטרים צפונית לגבול בין ישראל ללבנון. הרצועה הזאת כונתה רצועת הביטחון, והיא נועדה לאפשר לצה"ל להגן טוב יותר על יישובי הצפון מפני מתקפות הטרור מדרום לבנון. צה"ל שהה 18 שנים ברצועת הביטחון בדרום לבנון.
במאי 2000, צה"ל יצא מלבנון ונסוג דרומה לעבר הגבול הבינלאומי בין לבנון לישראל. הנסיגה נעשתה במהלך חד-צדדי, לאחר שהניסיונות להגיע להסכם בין ישראל, סוריה ולבנון לא צלחו. ההחלטה לסגת התקבלה על-ידי ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, אשר במהלך מערכת הבחירות ב-1999 הצהיר מפורשות כי אם ייבחר, יסיג את כוחות צה"ל משטח לבנון בתוך שנה מתאריך כניסתו לתפקיד.
במשך שנות שהותו ברצועת הביטחון שבדרום לבנון, צה"ל לא הצליח להביא להפסקה של ירי הקטיושות והמרגמות על צפון ישראל. הלחימה הבלתי פוסקת גבתה מחיר כבד בחיי אדם ובנזקים כלכליים. לקראת סוף שנות ה-90 הלך והתרחב הוויכוח הציבורי בישראל לגבי נחיצות שהייתו של צה"ל בלבנון, וקמו עוד ועוד אישים פוליטיים וארגונים אזרחיים שהתבטאו בפומבי בדרישה שצה"ל יעזוב את דרום לבנון."
מאת נתי רכט, מתוך אתר מט"ח

קבר מר בר אשי  

הרב אשי היה מגדולי האמוראים, פעל עד תחילת המאה החמישית והיה מעורכי התלמוד הבבלי. על פי מסורת נמצא קברו של רב אשי בהר שנאן אשר בגבול ישראל- לבנון, ממש על גדר המערכת.
עד שנת אלפיים אפשר היה להגיע לאתר הקבר ולהתפלל באופן חופשי אבל החל משנת אלפיים, כשמצדה השני של הגדר יושב החיזבאללה, הביקור במקום הפך לבעייתי וצה"ל הפסיק את הביקורים. עבור החיזבאללה זהו קברו של השיח' עאבד, קדוש מוסלמי. החל מ-2006 אסור גם לחיזבאללה לעלות לקבר, רק האו"ם אמור להיות במקום, אבל הם ככל הנראה מעלימים עין/ מסייעים לחיזבאללה, כך שבפועל המחבלים מגיעים למקום, לכן צריך אישור מיוחד להגיע למקום.

זה המקום להודות לחיילי מוצב ציפורן שאיפשרו לנו לבקר במקום ואיבטחו אותנו במהלך הביקור.

בתמונות אפשר לראות איך גדר הגבול עוברת בדיוק באמצע הגמלון של מבנה הקבר.

מצפה בנייה

תצפית נופית יפהפה חדשה סמוך לכניסה למשגב עם, אפשר להגיע למקום ברכב פרטי ולהינות מהנופים היפים של צפון הארץ ודרום הלבנון.
מהתצפית אפשר לראות את גדר הגבול בין ישראל ללבנון, את הר דב והחרמון הישראלי

"הַר חֶרְמוֹן הוא ההר הגבוה ביותר בישראל. ההר נמצא בגבול הצפוני-מזרחי של ישראל ומהווה קצהו הדרומי של רכס הרי מול הלבנון, המפריד בין לבנון וסוריה. שטח החרמון מחולק בין לבנון, סוריה וישראל. פסגת ההר בגובה 2,814 מטרים מעל פני הים, ונמצאת על הגבול שבין סוריה ולבנון, כ-14 ק"מ מצפון מזרח למוצבי ההר הישראליים. הפסגה הגבוהה ביותר בתחומי ישראל היא כיפה בגובה 2,236 מטרים מעל פני הים, הנמצאת מערבית למצפה שלגים, שגובהו 2,224 מטרים מעל פני הים, ומצפון-מזרח לרכבל העליון שבאתר הסקי."
מתוך ויקיפדיה

על סיפור גבורתו ומורשתו של רב סרן בניה ריין ז"ל מקרני שומרון, בן 27 בנופלו אפשר בהרחבה לקרוא באתר יזכור

הגדר הטובה במטולה – שער פאטמה

הנקודה האחרונה בסיור, ממש על הגבול

"הגדר הטובה (או מדיניות הגדר הטובה) היה כינוי למדיניות שאותה יזם שר הביטחון שמעון פרס בגבול לבנון-ישראל, החל מיוני 1976, שכללה סיוע אזרחי, רפואי וכלכלי לתושבי דרום לבנון. וסיוע צבאי לצבא לבנון החופשית."
מתוך ויקיפדיה

ב-75 התחוללה מלחמת אזרחים בלבנון, הנוצרים המרונים נרדפים ע"י השיעים מגיעים לגבול ומבקשים עזרה. מתקבלת החלטה להכניס אותם לשטחה של מדינת ישראל. הראשונה שהגיעה היתה אישה בשם פאטמה, ומכאן שם המקום "שער פאטמה". השער בגדר שימש להעברת פצועים מלבנון מתוך אינטרס הומניטרי, מודיעיני, וגם כדי ליצור שגרירים שיספרו שישראל אינה "השטן הגדול" כפי שחשבו שהיא.
בשנים 78 עד אלפיים צה"ל נמצא משני צדי הגדר, בשנים 82-85 מתרחשות נסיגות וחלק גדול מהחיילים שייכנסו ויצאו מלבנון יעברו דרך שער זה בגדר שזכתה לכינוי "הגדר הטובה" לציון השכנות הטובה.

אחרי נסיגת צה"ל ב-2000 פועלים לבנונים ממשיכים לחצות את הגבול לעבוד במטעים, בשנת 2003 הגדר הטובה נסגרה וננטשה.
התמונות שלפניכם מראות מקום עזוב ונטוש ורק בימים אלו, אחרי שנים רבות של עזובה, מתחילים בבנייה של אנדרטה לזכרם של חללי צד"ל .

המדריך מספר לנו על קבוצת פייסבוק שהוקמה בעיצומם של ימי הקורונה בשם "סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים"
הקבוצה מונה כיום למעלה מ-36 אלף חברים ומשמשת כבמה לסיפורים של חיילים ומפקדים מתקופת השהייה ברצועת הביטחון בלבנון

בתוך אינפלציית האירועים הביטחוניים הדרמטים בארץ בה אירוע רודף אירוע, תקופה זו נשכחה מהזיכרון הלאומי. מי שיתאמץ ייזכר בפינה קבועה בחדשות עם דיווח סטנדרטי על מטען צד זה או אחר. "תקופת המוצבים" מעולם לא הוכרזה כמלחמה ויחד עם זה היא גבתה חיים של  1200 חיילים ואלפים נוספים שחטפו פוסט טראומה ולא קבלו הכרה.
לאחרונה צפיתי בסדרת הטלוויזיה "בשבילה גיבורים עפים" שמדברת בצורה גלוייה על הטראומה מלבנון, על צלקות סמויות מסיטואציות בלתי אפשריות שנחרטו בנפשם של לוחמים ומפקדים.

חלפו 20 שנה מהנסיגה מלבנון וכיום נושא זה עולה שוב למודעות, חלק מזה זו סדרת הסיורים אל גבול הצפון, סיורים שמעלים לדיון את הנושא הלבנוני.
לכן היה לי חשוב להביא לצד התמונות מעט מההסברים שלמדתי בסיור, גם בלי לגעת בנושא הטעון האם היה נכון להיות שם בלבנון תקופה כזו ארוכה.

בנימה אישית: כשפרצה המלחמה בלבנון ב-82 הייתי בסוף כיתה ט', ב-85, בסוף י"ב, כשהמחזור שלי התגייס לצבא, צה"ל נסוג לעבר רצועת הביטחון.
את השירות הצבאי שלי העברתי בגזרה הדרומית, כשהמצרים היו האוייב העיקרי. לכן היה לי מרתק לקחת חלק בסיור שהסיר את האבק מהזיכרון, שעורר זיכרונות עמומים מאותה תקופה רחוקה.
לעמוד קרוב מאוד לשער פאטמה ולשמוע את הידיד שלי מספר איך בסדיר היה נכנס ללבנון דרך הגדר הזו, מצביע על השלטים המטים לנפול ואומר "שם היה הקיוסק של הדודה מרי" – לנסות לדמין את אותו המקום 30 או 35 שנים אחורה בזמן, כשהיה שוקק חיים, כששיירות של חיילים עולים לתפוס עמדה במוצבים או שיירה שחוזרת הביתה – זה משהו שקשה לתרגם למילים. משהו שעושה צמרמורת בכל הגוף. משהו שטבוע עמוק בזיכרון שלנו כישראלים.

הגולן, "עין מוקש"

"חיים שלי, אתה מטורף על מים" היא אומרת לבן שלה
"קח, אני אתן לך חטיף", האח הקטן מנסה לפתות בתפוצ'יפס.
"אני לא יוצא מפה, אלו המים הכי נעימים בעולם"

צודק. המים הכי נעימים, מה שלא נעים זה חוסר ההתחשבות של חבורת צעירים שמנגנת טראנס בווליום גבוה…
לפני הסבב השני של הסגר אפשר לפרוק עול, לטייל, לשמוע מוסיקה, לקפוץ ראש למעיין בגולן.
מים. המרענן הרשמי של קייץ 2020, קייץ הקורונה.
טבלתי כבר במים הנהדרים של חופי הים התיכון, לרוב נקיים וצלולים, רק לאחרונה צורבים מעט ממדוזות,
במים בטמפרטורה של מרק פושר בים המלח, במים הטובים והקרירים של אחד ממעיינות הגולן,  ובקרוב במים המתוקים בכינרת.

"בסמוך לשרידי הכפר הצרקסי הנטוש עין זיוואן, נמצא מעיין שמימיו נובעים אל תוך בריכה מלאכותית יפה ומרשימה בקוטר של כעשרה מטרים. הבריכה העגולה בנויה סביב אבני בזלת, וגרם מדרגות עקלתוני מאפשר לעלות ולרדת אליה. מי הבריכה עמוקים מאוד והם קרירים ונעימים לשחייה.
המעיין קיבל את שמו משדות המוקשים שבהם הוא מוקף. רק בשנת 2011, לאחר שמטיילים רבים סיכנו את חייהם, פינה חיל ההנדסה מעבר בטוח מכביש 98 למעיין, שבו ניתן ללכת כדי להנות משחייה מרעננת. עם זאת, האזור מסביב עדיין זרוע מוקשים וגדרות מסמנות באופן ברור את האזורים שאין לעבור."
מתוך אתר "טיולי"

הגולן, חבל ארץ מרוחק, בקצה הצפון מזרחי של הארץ, רמה שטוחה, כמו שטיח צהוב עצום מידות. באופן אירוני דווקא המרחב הפתוח הזה מגודר בקילומטרים רבים של גדרות. אפשר להבין את הצורך להרחיק אנשים מסכנת המוקשים, ועדיין, מעולם לא הרגשתי אף לא קצה קלוש של סכנה בכל הפעמים ששהיתי בגולן, גם לא כשנשמעו הדי ירייות מהצד השני של הגבול.
בפעם האחרונה שהיגעתי לגולן, טיילתי עם חברים בנחל מיצר, באחת השבתות בתחילת החורף, כשהמושג "מגיפה" היה רחוק מאיתנו מרחק של מיליוני קילומטרים. וכעת, בעיצומו של קייץ הקורונה, מגיעה לגולן "על הדרך", בין סיור בגבול הצפון לבין טבילה בכינרת.
דבר אינו מקרי, הגוף היה זקוק לספוג לתוכו את תחושת המרחבים הצהובים, את תנועת שבשבות הרוח. להטעין את הדינמו הפנימי, לישון על אדמה תחת שמי כוכבים, להיות קרובה לשטח.

רק אנשי שטח בנשמה יכולים להבין עד הסוף איך נחווה געגוע לשטח. געגוע שנחווה בכפות הרגליים שזקוקות להרגיש את האדמה, געגוע שנחווה בקצה הראש שזקוק להרגיש קרניים של שמש וירח שמאירות עליו, בפנים החשופות שזקוקות למשב רוח מרענן, מחייה, בידיים שזקוקות לגעת, למשש, להחזיק, לתפוס את ההווייה החמקמקה הזו של "טבע".

הכינרת

"בארץ דלה באגמים, אנחנו מוצאים את עצמנו חוזרים שוב ושוב אל הכנרת, זו ששירים נקשרו ביופייה. אז נכון ששנות בצורת נותנות בה את אותותיהן ונכון שהיא אינה מוקפת ביערות עבותים או בהרים שפסגותיהם מושלגות דוגמת אגמים במקומות רחוקים, אבל לעת לילה, כשהאורות מהגדה שממול מנצנצים בתוך האפלה שמסביב תחושה של שלווה מבורכת יורדת על המטיילים."

"יאללה, תאעאל", הוא אומר לחבר שלו והם נכנסים למים.
המים במתוקים בימה המתוקה ביותר שלנו
ימה שמדי חורף אנו עוקבים בעיניין ובדאגה בתנודתיות מפלס המים שלה. החורף היה מבורך בגשמים כתוצאה ישירה מכך, המפלס עלה. חופים שקודם נסוגו לאחור, התמלאו שוב במים מתוקים, נקיים, נעימים.
"מה המרחק של המצוף הצהוב מהחוף?" אני שואלת את המציל שמפטרל על החוף, "300 מטר", הוא עונה, "זה מרחק קבוע, מסמן לסירות להתרחק מהטריטוריה של חוף הרחצה".
כשנכנסתי קודם לטבול במים, אחרי שנים של היעדרות מהכינרת, המצוף הצהוב קרץ לי והתחלתי לחתור לעברו. הראש כולו במים, העיניים פקוחות. שום איבר לא שורף או צורב.

זו הרגשה נהדרת לשחות לעומק. פעם נוספת הלוך-חזור וארשום הישג של קילומטר שחייה בימה הכחולה, המתוקה, המקסימה, האהובה כ"כ. ולא רק עלי.
החופים עמוסים בנופשים, משפחות שהגיעו לסופ"ש, הקימו אוהלים עד קו המים. ומזל גדול שזהו חוף שקט, נטול מוסיקה. רק רחש הגלים העדינים וצלילי דיבור נישאים ברוח הנעימה.

עוד חמש דקות הם ילכו, יסיימו להתלבש, ג'ינס ארוך, נעליים גבוהות, מיגון לבירכיים. חבורת אופנוענים שבדרך משם לכאן עצרה לטבילה קטנה בכנרת, לבשו ג'קטים, אטמי אוזניים, תיק על הגב, אספו את הזבל והלכו.
נשארתי לשבת לבד ליד שולחן העץ, בצל. תיכף יגיעו אנשים, שכמעט בטוח לא ישאלו אם אפשר, פשוט ישימו את החפצים שלהם על השולחן. ואז מה אם אני כאן.
מה קרה להנחייה לשמור מרחק של שני מטר? כנראה שליד מקור מים היא לא בתוקף. הטלפון במצב טיסה, ליתר ביטחון, שחלילה לא ימקמו אותי כאן, אם במקרה בציבור הרוחצים הגדול יש חולים סמויים.

צהריים. זמן נהדר לנפנף על המנגל, לפתוח שולחן. על סמך מבט חטוף בחוף, כמדגם מייצג של ישראל, אפשר לומר שאנחנו עם של "טָמָאעִים", לא במובן של תאבי בצע אלא כאלה שמהבוקר עד הלילה אוכלים. הגיוני שלזלילה האינטנסיבית יהיו השלכות על המראה החיצוני, אבל ממה שראיתי כה בחוף, חוק הממוצע עובד. עודפי השומן שמתנקזים אל הכרס בגילאי השלושים צפונה מתקזזים על חשבון החיטובים והקימורים של גילאי העשרים דרומה. ככה מתקבל מראה מומצע סביר. לא שמנים וגם לא רזים, איפשהו באמצע, עם קעקוע בגודל ממוצע של מטבע של שקל.
בממוצע נצלים מדי יום על חופי הכינרת קילו בשר לאדם, כפול כמה אנשים? מי יודע. הקופה הרושמת שגובה דמי חנייה יודעת את מספר הרכבים הנכנסים ביממה. לי זה נראה הרבה. הרבה אנשים, הרבה אוכל שנזרק, הרבה פסולת שמושלכת על האדמה, שנזרקת לים, לא משנה שיש פחי אשפה למכביר.

אנא מכם, סעו צפונה, כל עוד לא מצרים את צעדינו, טיילו, בקרו בכינרת, רק הקפידו על שמירת מרחק זה מזה ועל הניקיון.

Comments

2 תגובות על “ימי קורונה: אל גבול הצפון, הגולן והכינרת”

  1. תמונת פרופיל של מלי
    מלי

    טוב שניצלת את ההזדמנות הנדירה הזאת ושהרווית את צימאונך לשטח. רמת הגולן שלך נראית יפה גם בקיץ כשהכל צהוב.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה מלי. זו אכן היתה הזדמנות נדירה להגיע לגבול הצפון. בינתיים הגזרה שוב התחממה ואני בספק אם צה"ל יאשר לאזרחים להגיע כ"כ קרוב לגדר…ואגב, האיזור של אלוני הבשן מאוד גבוה ולמרבה ההפתעה מזג האוויר היה מאוד נעים.