צידה לדרך: לעזור ולהיעזר, להרים לי ולאחרים

פוסט קצר שכתבתי בדף בפייסבוק שלי השבוע, בעקבות פוסט קצרצר שקראתי, הוא פוסט ששווה להתעכב עליו, ולו בגלל הסלנג החדש שלמדתי "להרים".
להרים לא רק חפצים, את הכפפה, את הרגליים על השולחן –  אלא גם את מצב הרוח.
"להרים למישהו", כלומר לפרגן לו, לומר לו מילה טובה.
את הפוסט הקדשתי "לכל מי שזקוק ברגע זה ל"הרמות"."
וזו הצידה לדרך שאני רוצה לתת גם לקוראי הבלוג.

מתחילה במה שכתבתי:

מישהו שאני מכירה ברשת הוירטואלית כתב לפני יומיים פוסט שהגיע הבוקר לפיד שלי. הוא כותב: "אנשים שמכירים אותי ואוהבים אותי – אם אי פעם עזרתי לכם במשהו – תכתבו פה בבקשה כמה מילים – אני ברגע שקשה לי לראות את זה וזקוק להרמות עכשיו."
לא יאמן. האומץ להודות ש"קשה לי" שאני כעת למטה, לא מצליח לראות את הטוב שעשיתי בעבר, את העזרה שהושטתי לאחרים, שאני "זקוק להרמות".
וחברי המרשתת של אותו איש סימנו מאות אצבעות מורמות ולבבות וגם כתבו תגובות.
גם אני לקחתי כמה רגעים לכתוב לו כמה מילים כי אם אותה בקשה היגעה אלי לפיד – למה שלא לומר מילה טובה
יש משהו נוגע ללב בבקשה מאנשים אוהבים ל"הרמה", לעידוד, לחיזוק חיובי.
לא קראתי את מאות התגובות שנכתבו לפני. ואולי כדאי שכן אפנה כמה רגעים לקרוא. ללמוד על טוב ליבם של אנשים שמפרגנים, שעוצרים לרגע את הגלילה הלא נגמרת בפיד וכותבים כמה שורות יש בהן רק כוונה טובה.
זה כ"כ נדיר היום בעולם העויין, התוקפני, הלוחמני, הדורסני, האלים, הגס שלנו.
חושבת עלי, אם היה לי האומץ לכתוב ברשת לחברים שאוהבים אותי, שיכתבו לי כמה מילים טובות, כי קשה לי, כי אני לא מצליחה לראות את האור.
לא בטוחה שהייתי מעיזה, לכן הבקשה הכנה הזו כ"כ נגעה ללבי.
וזה מה שכתבתי לו, ואולי כתבתי לעצמי, כי גם אני חווה בימים אלה רגעים של קושי, שקשה לי לראות את האור, שאני זקוקה "להרמות".
הקושי יחלוף. כמו ענני סערה בשמיים, גם הם חולפים. החורף חלף והינה אתמול היה היום הארוך בשנה ומעכשיו שעות האור ילכו ויתמעטו, עד ששוב יהיה חורף.
ברגע של קושי כדאי להיזכר במחזוריות של הטבע, בעונות השנה. אולי זה יעזור להבין שמזג הרוח בא בגלים, וגם זה יעבור.
לכל מי שזקוק ברגע זה ל"הרמות".

האם הסיטואציה שמתאר הבחור מוכרת לכם? מי מאיתנו לא חווה ימים קשים, שקשה לראות ממטר, שקשה לראות את הטוב סביב?
על אחת כמה וכמה אנשים שעוסקים במקצוע שיש בו מן הנתינה לאחר (מורים, רופאים, אחיות, מטפלים וכו') וכשהם מרגישים איך שופכים עליהם פח מלא זבל על הראש. כי ככה אנשים, לפעמים כשקשה להם הם יקחו את הפח האישי שלהם הדחוס בזבל וישפכו אותו על האחר. להיות זה שפח זבל מלא נשפך על ראשו על לא עוול בכפו זה לא כייף בלשון המעטה.
כשנקלעים לכזו סיטואציה, שהאחר או החיים עצמם שופכים על הראש פח זבל, הכל נצבע שחור. ומסריח. וקשה. קשה מאוד לנשום.
מה עושים?

אחת הדרכים לנקות את הזבל היא להיזכר בטוב, לחוות הכרת תודה.
יש מי שיכול לנקות לבד ויש מי שזקוק לעזרה ומבקש מהחברים הקרובים והאוהבים שיושיטו יד.
מדובר בפעולת היזכרות, כי הטוב ישנו, הוא רק מסתתר בערימה גדולה של זבל. כשניזכר בטוב וביפה שבנו, בנתינה מנדיבות הלב, בערך שאנו מעניקים לזולת – הזבל יעלם מעצמו וישאר רק הנקי.

לכן אם אתם נקלעים לסיטואציה בה גל עכור שוטף אתכם ולא רואים ממטר, לא רואים את האור, את הטוב – בקשו עזרה.
שמישהו יעזור לכם לנקות את הליכלוך, שיגיד מילה טובה או סיפור קצר. שיזכיר לכם. שירים לכם את המסך הקודר.

עד כאן הצידה לדרך ובחרתי ללוות את הטקסט בצילומים מתהליך הכנה של סדרת קלפים שסיימתי השבוע.
מיני-קלפים בגוונים של ירוק-טורקיז, עם שוליים מוזהבים.

אני לא יודעת לאפות עוגיות, כלומר, לו זה היה חשוב, הייתי לומדת. בינתיים, במקום עוגיות, אני "אופה" קלפים.
כמו הסדרה הקטנה בת 35 קלפים קטנטנים, בגודל של עוגיות.

חומרים: נייר עבה, צבעי מים, דבק, לכה שקופה, מכחולים, שאריות של ניירות
חומר למילוי: מילים. חלקן טובות יותר, חלקן פחות.

יש ז'אנר של קלפים שנקרא Affirmation Cards, קלפים שמכילים אימרות חיוביות לחיזוק הביטחון העצמי וההרגשה הטובה.
בסט הקלפים שאני מכינה אני מערבבת "את יפה מאוד" עם "את עצובה מאוד", כי ככה זה בחיים. היופי, היצירתיות, ויתר החוזקות מתערבבים עם חולשות, דאגות, עצבות טרדות ועוד.
יכול להיות שה-mini-cards הללו לא יהיו לטעמם של מי שמתכחש לחלקים הללו בתוכו. ויכול להיות שדווקא בגלל זה יהיו מי שהאימרות הקצרות הללו ידייקו להם בול מה שעובר להם בלב ובראש.

מבט על הצד הקדמי, עם הטקסט

הרקע המוזהב על הצד האחורי

שמחה לשתף בתמונות הקלפים מהערכה החדשה
(הטקסט כתוב בלשון נקבה ותקף לכל מי שהמסרים הללו נוגעים בו, זכר או נקבה)