"למה אתה קורא לעצמך צייר?"

– "כי אני אוהב לצייר, כי אני מוכרח לצייר. תמיד הייתי צייר, את זה אני יודע"
– "יש בתוכי משהו, אני לא יודע מה זה, איש לא רואה את מה שאני רואה"

משפטים שמייד "תפסו" אותי כשראיתי את הקדימון לסרט שמציג בימים אלו בקולנוע לב "ואן גוך: בשערי הנצח"

אני מזמינה חברה שתצטרף אלי להקרנה של ראשון אחרי הצהריים. "בטח נהיה לבד באולם", היא אומרת. ובכן, לא לגמרי לבד, היו עוד כמה אנשים, אבל רק שתדעו, מדובר בסרט "למיטיבי לכת" בתחום האמנות. לא סרט קל לצפייה. הסרט מצולם בצורה יפהפייה כאשר המצלמה משחקת תפקיד משני לצידו של השחקן הראשי שמגלם בכישרון רב את דמותו של הצייר ההולדי המיוסר.

בימינו כמעט שאין בנמצא חובב אמנות שלא שמע מעולם את שמו של הצייר ההולנדי ואך גוך. אומן שבשנות חייו ידע סבל כה רב וזכה לתהילה והערצה רק אחרי מותו. הוא עצמו ידע שהוא חי ומצייר בזמן הלא מתאים, שהיה צריך להיוולד בתקופה אחרת שתעריך את ציוריו, שיכירו בכישרונו הגדול ולא יביטו בציור ויאמרו בזיזלול "אבל זה ציור מכוער".

הסרט מצולם ככה שאפשר לחוש את האהבה של ואן גוך לטבע, כשהוא צועד לעבר השדות עם סטנד הציור, כיסא, קנבס ותיק צבעים, ומחפש את האור, העץ או השדה המתאים כדי להתיישב מולו ולצייר את הטבע שנגלה בפניו. בשיחה בינו לבין גוגן עולה עיניין ההתבוננות בטבע, גוגן טוען שאין טעם להעתיק את מה שרואים בחוץ, יש לצייר את הטבע כפי שנתפס בראשו של כל אמן. ואן גוך לעומתו מרגיש הכרח פנימי לצאת אל הטבע, להיות שם, לחוש אותו, לחוות אותו כדי לצייר אותו מתוך מוחו הקודח. במשיכות מכחול מהירות, קצובות, עולות זו על גבי זו, יוצרות תנועה על פני הבד וטקסטורה כאילו הצבע מונח על פני משטח חימר.

יש משהו חושני מאוד בציורים של ואן גוך. הדרך בה הוא מתרגם את האובייקט (פרח, עץ, נוף או דיוקן) לצורה ולצבע, צבע בעל נפח – מאז ומתמיד משכה אותי. הסרט רק חיזק את ההערכה שלי לדרך בה צייר ולנאמנות לכתב היד הייחודי לו שבאותה תקופה שספג קיתונות בוז. הסרט הזכיר לי שוב פרטים ביוגרפים מההיסטוריה האישית של וינסנט כאיש רגיש מאוד, מוכשר עד כאב, חכם מאוד, כואב, בודד וגם חולה. כמה סבל וכמה צער הוא ידע בחייו ויחד עם זאת כמה יופי הוא הותיר לנו, האנשים שנהנים כ"כ מיצירותיו.

הסרט הזכיר לי תערוכה יוצאת דופן שהוצגה בגני התערוכה בפברואר 2013 בשם Van Gogh Alive במקום להציג ציורים יקרי ערך תלויים על גבי קירות, הציורים נסרקו לקבצים עתירי ג'יגות והוקרנו על הקירות. חלל התצוגה היה חשוך ועל גבי הקירות אפשר היה לחזות בצילומי ציורים מוכרים מוגדלים מאוד, יתכן שתמונות הציורים התחלפו, יתכן שהתערוכה לוותה גם בפס קול מוזיקלי, לא זוכרת. מה שכן זכור לי שזו היתה תערוכה מאוד מבוקשת בהיותה חווייתית מאוד. זוכרת שאפשר היה להרגיש איך אני בתוך הציור. ולהתרגש.

במקביל לציורים הוקרנו ציטוטים שנלקחו ממכתביו של האומן. צילמתי אותם והרי הם כאן, משובצים בין התמונות מהתערוכה.

בשורה התחתונה: אם אתם חובבי הז'אנר אל תחמיצו. סרט שמיטיב לגעת בנפשו המיוסרת של אומן יוצא דופן.

אני חולם על ציור ואותי מצייר את החלום שלי

אני רוצה לגעת באנשים עם האמנות שלי. אני רוצה שהם יגידו "הוא מרגיש בעוצמה, הוא מרגיש ברכות"

גם בציור דמות וגם בציור נוף אני מבקש לבטא לא מלנכוליה רגשנית, אלא צער רציני

על אף שלעיתים קרובות אני שקוע במעמקי האומללות, עדיין יש רוגע, הרמוניה טהורה ומוסיקה בתוכי

בסוף יהיה לנו מספיק מהציניות, הספקטיות והנוכלות ונרצה לחיות בצורה יותר מוסיקלית

בציור אני רוצה לומר משהו מנחם באותה דרך שהמוסיקה מנחמת

הזמן היחיד בו אני מרגיש חי הוא כשאני מצייר

יש רק פריז אחת, ואפילו אם קשה מאוד לחיות בה, וזה נעשה אפילו גרוע יותר וקשה יותר, האויר הצרפתי מנקה את המוח ועושה טוב – עולם של טוב

נראה לי שזו חובתו של הצייר להכניס רעיון לתוך עבודתו

דברים נהדרים נעשים ע"י סידרה של דברים קטנים שנאספים יחד

יש צבעים אשר גורמים אחד לשני לזרוח בעוצמה, ויוצרים זוג שמשלים זה את זה

הדרך להכיר את החיים היא לאהוב הרבה דברים

הדייגים יודעים שהים מסוכן והסופה נוראית, אבל הם מעולם לא ראו את הסכנות כסיבה מספיק טובה להישאר על החוף

כדי לעשות עבודה טובה, צריך לאכול היטב, להתגורר במקום טוב, לנהל רומן מזדמן מפעם לפעם, לעשן מקטרת ולשתות קפה בשלווה

אנו מבלים את כל חיינו בתרגול חסר מודעות של האמנות שבביטוי מחשבותינו בעזרת מילים

הרגשות לעיתים כל כך חזקים, שאני עובד מבלי לדעת זאת. משיחות המכחול באות כמו דיבור

בהתחשב בזה שאני מאוד עסוק בעצמי בדיוק עכשיו, אני רוצה לנסות לצייר את הדיוקן העצמי שלי בכתיבה

יש כל כך הרבה אנשים, בעיקר בקרב ידידנו, אשר חושבים שמילים הן כלום. ההיפך הוא הנכון. גם האם אין זו האמת שלומר משהו ברהיטות הוא מעניין וקשה כמו לצייר?

לא אחייה ללא אהבה

זו אינה השפה של הציירים, אלא השפה של הטבע שאדם צריך להקשיב לה

אני מחפש,אני שואף, אני בתוך זה בכל ליבי

אני תמיד עושה את מה שאיני יכול לעשות עדיין, כדי ללמוד איך לעשות זאת

חברים קרובים הם אוצרות החיים האמיתיים, לפעמים הם מכירים אותנו טוב יותר משאנו מכירים את עצמנו. עם כנות עדינה, הם שם כדי להדריך ולתמוך בנו, לחלוק איתנו את הצחוק והדמעות שלנו. הנוכחות שלהם מזכירה לנו שלעולם איננו לבד.

היה לי רעיון חדש בראשי… הפעם הזו זה פשוט. חדר השינה שלי, אבל כאן צבע עושה את הכל, ובפשטות שלו נותן סגנון מרשים יותר לדברים, מצביע באופן מרומז על מנוחה או שינה באופן כללי. במילה, התבוננות על תמונה חייבת להיות מנוחה למוח או לדימיון

ברגעים בהם הטבע יפה כך כך אני חווה תקופה של בהירות מפחידה. אני לא בטוח יותר בעצמי והציורים מופיעים כאילו בחלום

אני מרגיש שלווה מסויימת, יש ביטחון בתוך הסכנה. איך יהיו החיים אם לא יהיה לנו אומץ לנסות דבר?

ביום מן הימים המוות יקח אותנו לכוכב אחר

אתה לא יכול להיות בקוטב ובקו המשווה באותו זמן. אתה צריך לבחור את הקו שלך, כפי שאני מקווה לעשות, והוא בוודאי יהיה צבע

כמה נפלא הצהוב! הוא מייצג את השמש

הסתכלות על דברים לאורך זמן היא שגורמת לך להבשיל ונותנת לך משמעות עמוקה יותר

אמנות דורשת התבוננות קבועה

החמניה היא שלי בדרך מסויימת

אם אתה באמת אוהב טבע, אתה תמצא יופי בכל מקום

אחד לא תמיד יכול לומר מה גורם לנו להיות עצורים מבפנים, מה מגביל אותנו, מה נראה שקובר אותנו, אבל עדיין אדם מרגיש מחסומים מסויימים, שערים מסויימים, קירות מסויימים

שירה נמצאת סביבנו בכל מקום, אבל להעלות אותה על הכתב, אבוי, אינו קל כהתבוננות בה

אם נלמד אמנות יפנית, אנחנו נראה אדם שאין ספק שהינו נבון, פילוסופי, אינטיליגנטי, אשר מבלה את זמנו… בחקירה של גבעול עשב אחד

לקריאה נוספת
פוסט מרתק על חייו המוקדמים של וינסנט ואן-גוך בבלוג של רחלי לביא דגן "רק-עתיק" – לטייל בעקבותיו של וניסנט או של ואן-גוך


Posted

in

by

Comments

6 תגובות על “"למה אתה קורא לעצמך צייר?"”

  1. תמונת פרופיל של תמרית

    נהניתי מאוד לקרוא את הפוסט. במיוחד את הציטוטים שהבאת ואת התמונות. לצערי ויתרתי בזמנו על התערוכה מפאת הפופלריות שלה דוקא. כמי שצפתה בסרט התיאור שלך מדוייק לגמרי. חווית הצפייה היתה לי מאוד קשה. קשה לראות גאון שהקדים את זמנו שחי בעולם מסויט בגלל מחלת הנפש ממנה סבל. מצד שני ברור לגמרי שהציור הציל אותו מעצמו לאורך חייו הקשים. חבל שהוא לא זכה למעט מההערכה לה זוכים ציוריו היום. הרצון להכרה נוגע ללב ומאוד הזכיר לי סרט על יאיואי קוסמה. מצאתי כמה דברים משותפים שהם חולקים.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      הקטע שהכי נגע ללב בסרט היתה השיחה עם הכומר שרצה להבין אותו, שהביט בו בחמלה, שלקח ציור אחד לידיים ולא רצה להעליב, אבל יצא לו "ציור מכוער", בגלל שככה הם הורגלו באותה התקופה. לציורים בסיגנון אחר. והוא צייר בדרך שונה ובכלל היה עוף שונה. והמראות מבית החולים לחולי נפש אכן היו קשים. גם הדרך הטרגית בה סיים את חייו.
      ואיזו מורשת נהדרת הוא הותיר אחריו. הפער הזה לא נתפס במיוחד כששומעים על המחיר האסטרונומי בו נמכרים ציוריו.
      התערוכה ההיא נתנה אפשרות צפייה אחרת ומאז לא שמעתי על תערוכות דומות שמקרינות את הציורים.

  2. תמונת פרופיל של רחלי
    רחלי

    אני חושבת שמאד תאהבי לטייל בכפר נואנן בדרום הולנד, שם גר ואן גוך במשך שנתיים מחייו. יש משהו מרגש ללכת ברחובות בהם הלך ולראות את המראות אותם ראה.
    פוסט מקסים על צייר מרתק.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה רחלי. מעניין להשוות את הנופים העכשוויים מאותו איזור לנופם כפי שצויירו על ידיו.
      מקווה שביום מן הימים אגיד לבקר בהולנד ובין היתר גם למוזיאון ואן-גוך באמשטרדם.

  3. תמונת פרופיל של חוה
    חוה

    אמנם לא באיזור מגוריו, מוזיאון ואן גוך באמסטרדם היא חוויה שמשתרגת בארבע קומות. דמעתי בה מספר שעות. לפעמים אני משתעשעת ברעיון שאם הייתי יכולה לפגוש בשלוש דמויות שאינן איתנו, במי הייתי בוחרת? ואן גוך הוא הראשון וכנראה גם השני …הייתי שמחה לפגוש אותו.
    תודה על פוסט שכזה !

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה חוה. יש בסרט סצינה כ"כ נוגעת ללב, שהוא שוכב במיטת בית החולים ואחיו תיאו מגיע לבקר אותו והוא מחבק אותו מתחנן שלא יילך. כן, לו יכולתי ללכת אחורה בזמן גם אני הייתי שמחה לארח לו חברה.פשוט להיות איתו. להתבונן בו מצייר. להקשיב לו, כי מציטוטי המשפטים שכתב לאחיו הוא היה איש חכם. ורגיש עד אין קץ.