צבעוניות מהממת באי הזכוכית ואי התחרה, מורנו ובורנו

לקראת סוף יולי שבתי מטיול באיטליה, טיול ששילב גם הליכה רגלית בדולומיטים בתוואי של האלטה-ויה 1 (אפשר לקרוא על ההרפקתאות שלי משם ביומן המסע AV1 ) וגם טיול עירוני. אחרי שירדנו מן ההרים והתמקמנו במלון במסטרה נותרו לנו יומיים וחצי אחרונים עד לטיסה חזרה ארצה.
שמרנו את ונציה כקינוח לסוף הטיול, ואפילו שהחום והלחות של הקייץ האיטלקי העיקו במקצת, עדיין זה היה סיום מהנה וצבעוני לטיול אינטנסיבי מאוד.
אישית, אני מאוד אוהבת את השילוב של "גם וגם" ואם כבר כירטסנו טיסה הלוך-חזור, השקענו זמן, כסף ומאמץ בטרק עצמו, למה לא להאריך את השהות ביומיים נוספים כדי לטעום חוויות ממקום נוסף.
הביקור האחרון שלי בונציה היה בחורף 2016 במסגרת הפסטיבל הפופולרי ביותר, הלא הוא קרנבל המסיכות (אפשר לקרוא על הרשמים שלי מקרנבל המסיכות בפוסט הזה). העיר היתה אז צפופה מאוד וקרה מאוד, וגם כעת, בעיצומו של הקייץ היה צפוף מאוד וחם מאוד. המסקנה המתבקשת היא לתזמן ביקורים עירוניים בעונות מעבר, להימנע מהעונה הבוערת והתיירותית ולמצוא את הזמן בו מזג האוויר נוח, מה שמשפיע מאוד על ההנאה מהשוטטות בעיר התעלות.

ביום הראשון יצאנו לשייט אל האיים הקטנים הסמוכים לונציה, Murano & Burano, הידועים כ-"אי הזכוכית" ו-"אי התחרה" ואת היום האחרון לטיול הקדשתי לסיור בעיר עצמה – ועל כך בפוסט נפרד.

טראם מהמלון לכיכר רומא בונציה ומשם שייט באוטובוס מים למורנו, אי הזכוכית. ואח"כ שייט נוסף לבורנו, אי התחרה המהמם בצבעוניותו ובחזרה לונציה – זה הסיבוב המתוכנן להיום.
כשיורדים בתחנה הסופית של הטראם לוקח רגע להתאפס, להעיף מבט בתעלות המים, לחפש היכן התחנה של אוטובוס המים. ולבסוף כשעולים עליו ווהשייט בתעלות מתחיל, להסתכל על ונציה מהמים, דרך נהדרת להתוודע שוב לעיר שכבר הספקתי לאפסן במדור מרוחק בזיכרון. למי שזו הפעם הראשונה בעיר נכונה חוויה. זו חוויה גם עבורי, שכבר ביקרתי בעיר בעבר. החום והלחות של ונציה ביולי מזכירים את תל אביב. רבע לעשר ואני כבר נוטפת זיעה, אבל שמחה לתוספת הזו בסיומו של טיול טבע.
הערבוב בין העיר להרים מוצא חן בעיני, שילוב בין חוויה של הליכה ממושכת בטבע לבין חוויה אורבנית, חוויות עם איכויות שונות מאוד, לטעום גם מזה וגם מזה, לדגום כמה שרק אפשר מהיופי שיש לאיטליה להציע.

מנוחת צל. לבד. נפרדתי מהחבורה וכעת אני יכולה לזרום לאן שייקחו אותי הרגליים עד שהחשיכה תרד. להסתובב עוד כמה שעות בסימטאות הצבעוניות והציוריות של האי המקסים הזה. בפעם הראשונה שהיגעתי לכאן, בנסיעה לונציה לפסטיבל המסיכות, הרגשתי שהיגעתי לגן עדן של צלמים. כ"כ הרבה צבעים שמסתדרים לקומפוזיציות מרהיבות. אז, בפברואר, הסתובבו ברחובות גם אנשים מחופשים, עכשיו המקום הומה תיירים, לבושים קצר. חם ולח ואני בבגדי טיולים ונעלי הרים, לא בדיוק האאוטפיט המתאים לסיור אורבני, אבל זה מה יש.

נהנית גם מהתבוננות בתיירים, כל כך הרבה אנשים, השונות גדולה מאוד. סינים, יפנים, אירופאים, אמריקאים. אנשים שמגיעים ממקומות רחוקים כל כך אל איטליה היפה, כל אחד עם מוטיבציה ועיניין שהוא מוצא במקום. איטליה ידועה כיעד מאוד פופלארי, קונבנציונלי ועדיין יש לה כ"כ הרבה יופי וחן להציע.

ההבדל בין ההרים לעיר כל כך חד. משקט של הטבע להמולה, דוחק וצפיפות של אנשים. משבילים שעוברים ביער או מטפסים על איזה הר, להליכה מישורית על מדרכה, הליכה אינסופית, כי יש כ"כ הרבה גירויים ויזואלים להתעכב ולהתבונן בהם מקרוב. בהרים, הנוף שסבב אותי לא השתנה בתכיפות כזו גדולה, מדי פעם צילמתי, אבל הקצב היה הרבה יותר רגוע לעומת הבהילות הזו שאני מרגישה כאן, שהינה, יש את זה וגם את זה, ותראי גם את זה. זה תוקף מכל הכיוונים, עומס מהסוג הטוב שאני אוהבת, אבל פחות כשחם לי וכואבות לי הרגליים.

נכנסתי באופן אקראי לאחת הסמטאות הצדדיות בבורנו עד שהיגעתי לתעלה הפונה לים. דשא, ספסל מוצל. אפשר לשבת לכמה דקות. להניח להמולה לשקוע. אפילו לעצום עיניים לכמה דקות. פשוט להיות, בלי צילומים, בלי מילים, בלי הרעש שהקיף אותי עד עכשיו, תבע את תשומת הלב שלי, התיש אותי.

במורנו נכנסנו לאחת החנויות ועקבתי בעיניין אחר האמנית שהכינה חרוזי זכוכית, כיצד היא מחממת את מוטות הזכוכית במבער ואז מסובבת סביב מוט המתכת ולבסוף מניחה את החרוז להתקרר. נזכרתי בטכניקה שלמדתי לפני שנים רבות באטלנטה, הכנת חרוזי זכוכית וגם פיוזינג. כמה שאהבתי להתעסק עם אש וזכוכית עד שזנחתי את התחביב הזה. עדיין יש לי בבית את הציוד הדרוש, רק ששנים לא נגעתי בו ואולי כדאי למכור, להפסיק לשמור. מה שעיניין אותי אז, כבר לא מעניין היום. מה שאהבתי אז, פחות מדבר אלי היום. תכשיטים שהכנתי אז והיו יפים בעיני, היום הרבה פחות.
והשאלה, מה אני עושה עם ערימת התכשיטים מאז אם אני בקושי עונדת אותם היום. מוכרת? זורקת? נותנת? שומרת? בכל מקרה, כבר לא קונה חדש. לא מוסיפה עוד ועוד חפצים על מה שכבר יש לי. מוסיפה עוד תמונות שיצטרפו לתיקיית התמונות מאיטליה, אבל לא חפצים שתופסים נפח. חלק מפילוסופיית הצמצום שאני מאמצת בשנים האחרונות. להסתפק בקיים, לצמצם את הצריכה. ניגוד גמור לתעשיית המזכרות שמקיפה אותי כאן ומעוניינת לדחוף לך עוד ועוד פריטים, לרוב לא פרקטים. גם מדלית AV1 שקיבלתי נכנסת לקטגוריה הזו, של ה"לא פרקטי", היא ללא ספק לא נחוצה אבל גם מאוד חמודה.

האיטלקים תושבי האי בורנו הם אלופי הצבע. כזו רגישות לצבע, כזו אסתטיקה, כזו תשומת לב לפרטים הקטנים. תענוג. בכל אדן חלון מונח עציץ פורח, לפעמים יהיו גם קשקושים נוספים, מעל הדלת תלוי וילון, הדלתות חצי פתוחות כדי שייכנס אוויר לחדר. אני חולפת על פני הבתים, קולטת ריחות של אוכל, קולות שיחה, טלוויזיה דלוקה.

אנשים חיים כאן ואני תוהה איך זה מרגיש להם לגור בכזה מקום שכל הזמן מסתובבים המוני תיירים. מצד אחד מטרד גדול, מצד שני זו פרנסתם. מסעדות, מזכרות, מלונות, חדרי אירוח.

שמתי לב שהם תולים את שקיות הזבל ליד הדלת, בוודאי רק בימים בהם יש איסוף, על סירת זבל מן הסתם. חיות לא נראה לי שיש כאן, לא חתולי רחוב, אולי כלבים. נקי כאן מאוד. ומטופח. ומוקפד. וצבעוני בצורה פנטסטית. צבע ליד צבע שיוצר ערבוביה כל כך נעימה לעין. בוודאי יש לשימוש בצבע הסבר או משמעות, זכור לי שלפני הנסיעה לקרנבל המסיכות חיפשתי חומר וקראתי היכנשהו שמדובר בכפר דייגים וכל דייג סימן את הבית שלו בצבע שונה כדי שיוכל לזהות אותו כשהוא שב מהדייג בים.

ככל שאני מסתובבת יותר באי אני מבינה עד כמה התיירים פולשים למרחב הפרטי של תושבי האי. חלפתי עכשיו על פני בית שהציב שלט שביקש לא לגשת, לשמור על מרחק של לפחות מטר. לשימוש בצבעים יש מן הסתם סיבות היסטוריות. בטח שלא על מנת לשמש רקע צבעוני דקורטיבי לאינספור צילומי הסלפי של התיירים.
מצד שני תיירים משלמים יורו וחצי כניסה לשירותים, קונים גלידות, מים, מזכרות, ארוחת צהריים. משלמים עבור הנסיעות. כספים שמתגלגלים ומגיעים לעירייה ולקופה הרושמת של בעלי העסקים. סוג של תן-וקח מאוד עדין.

לקראת ארבע מרגישה תחושה של מיצוי. מספיק. ההמולה התיירותית נמאסה עלי. נחליף אותה בזו של ונציה. נדחקת בתור הדחוס והצפוף של אוטובוס המים מבורנו לונציה. כזה דוחק לא חוויתי מזה זמן רב. לא נעים וגם לא נוח לעמוד לאורך השייט הארוך מהאי עד לאחת התחנות בונציה.

שש וחצי. כיכר סן מרקו. אני כ"כ עייפה. בבטרייה של מצלמת הסוני שלי נותרו 30%, כנ"ל הבטרייה הפרטית שלי, תחושה שהיא הולכת להיגמר. התיישבתי על מדרגות השייש לנוח, כמו המוני תיירים אחרים. כפות הרגליים בנעלי ההליכה פועמות. ככה הרגשתי בסופו של אותו יום ארוך בטרק, היום בו צעדנו 23 ק"מ. קשה להעריך כמה הלכתי היום, אבל אם להוסיף את החום, הלחות, הצפיפות הנסיעות במעבורת בעמידה, כל אלו סוחטים כוחות. לא ברור איך היפניות נראות רעננות, כאילו יצאו ברגע זה מהמקלחת, מאופרות ומטופחות נעמדות בפוזות דוגמנות לצילומי אינסטגרם.

אני נשארת בכיכר העצומה הזו, מחפשת מקום לשבת, לנוח. אח"כ כשאאגור קצת כוחות אעלה לאוטובוס מים נוסף לכיכר רומא. ולסיום סאגת הנסיעות, טראם חזרה למלון במסטרה. מראש הודעתי לחבורה שאגיע עם רדת החשיכה, אבל צריך כוחות על, כמו של גיבורת הסרט לארה, כדי לעבור יום כזה ועדיין לשמור על התלהבות.
בשעה זו של היום אני נעה על אוטומט, משננת לעצמי שמי יודע מתי יזדמן לי שוב חוצלארץ, אז קדימה גברתי, להסתובב בין הסמטאות, לחצות גשרים, לצלם במרץ, לספוג אווירה גם אם נמאס לי מכמות התיירים האינסופית.

Tourist go home כתובת שראיתי באחת הסמטאות ולמען האמת, הגיוני מאוד. המקומיים לא חיים בונציה, העיר מאוכלסת במסעדות, מלונות, גלריות וחנויות לממכר מזכרות ואם עדיין נותרו כאן תושבים מקומיים, הם בוודאי סובלים מהצירוף הקטלני של חום, לחות, צפיפות ורעש לאורך כל שעות היממה.
אתמול בשעה כזו, כשרצינו לצאת לאכול בחוץ ירד מבול. היום בהיר וחם. עכשיו קצת מעונן ועדיין חם אבל לפחות השמש הסתלקה. מחליטה לא להישאר עד השקיעה, כמה דקות אחרונות להתאוששות וחזרה למלון.הצלחתי לזכור את התחנה הנכונה הקרובה למלון, מרחק הליכה קצר, בגשם שהחל לרדת, פחות חזק מהמבול של היום הקודם. זהו. אני במלון, היגעתי לחוף מבטחים, אפשר לחלוץ נעלי הליכה סגורות, לפשוט את בגדי הטיולים, להתרענן במקלחת ואז לשכב בפישוט איברים במיטה ולנוח.
לאגור כוחות ליום הטיול האחרון בונציה.

על היום האחרון לטיול אפשר לקרוא כאן

Comments

6 תגובות על “צבעוניות מהממת באי הזכוכית ואי התחרה, מורנו ובורנו”

  1. תמונת פרופיל של זיוה רענן
    זיוה רענן

    אילנה, בפעם הבאה בתקופת הביאנלה ולא בקיץ. גם אני. ואולי בעצם את גמרת עם ונציה. גם אני שואלת את עצמי אם הכרחי. בביקור בסיסי כבר הייתי, כולל האי בורנו והצצה למורנו.
    הקיץ והדביקות מחדדים את הקצוות – מצד אחד אתר מורשת אדיר ומצד שני המסחור והתיירות.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      כן, עם ונציה גמרתי ובדיעבד חשבתי אולי היינו צריכים לבחור להעביר את הימויים האחרונים בבולאנו או בקורטינה ולצאת לכמה טיולי טבע קטנים באיזור, מסלולים יומיים. אבל אלו מחשבות שבדיעבד. יוצא לי להגיע למקומות תיירותיים וממוסחרים להחריד, גם בארץ (ירושלים, ת"א, אילת) והאתגר הוא למצוא את הדברים הייחודיים שמעניינים אותי, גם בתוך המוכר והידוע. מקומות צפופים תמיד מרתיעים אותי, אני אדם של מרחבים פתוחים, אבל דווקא במקומות כאלו מרגישה שיש לי שיעור ללמוד ומרגישה שזה אתגר עבורי, כמו לצלוח את רחוב אגריפס בירושלים בשישי בצהריים, לנתב לי דרך בתוך הנחיל האנושי ולא להיבהל מזה, ועדיין למצוא את הפריימים היפים שאני מחפשת ולעצור לצלם.

  2. תמונת פרופיל של ינינה

    אהבתי מאדו את התמונות הצבעוניות שלך! כל כך יפה , מטופח ומעורר חשק לבוא. איפה כל המוני התיירים ? נראה לי שאת לבד 🙂 את מצלמת נהדר אילנה.
    אני משתדלתלהמנע ממקומות תיירותיים המוניים. בכלל נראה לי שמערב אירופה מתויירת לאיפה. מעדיפה לכן את מזרח אירופה.
    זה באמת מעייף, ומציף לפלס ככה דרך כל היום.
    מבינה את המקומיים – אבל אם ילכו התיירים – ממה הם יתפרנסו ?

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה ינינה, היו שם תיירים, פשוט למדתי לחכות בסבלנות עד שיזוזו לי מהפריים כדי לצלם את מה שאני רוצה, בלי שיסתירו/יפריעו. זו "מומחיות" שלי גם במקום הומה אדם לצלם פריים ריק מאנשים…
      מוזמנת גם לפוסט על ונציה, שם צילמתי יותר אנשים, כי זה אילו חיכיתי שילכו הייתי נשארת עד מאוחר בלילה…
      התעייפתי ממקומות הומי האדם, רועשים ולרוב גם יקרים. נכון לעכשיו סיימתי עם איטליה ואעבור לארצות אחרות, רחוקות יותר. כרגע מתלבטת לאן לנסוע באמצע החורף…

  3. תמונת פרופיל של Tova

    אילנה
    את אלופת הקומפוזיציות והשילובים
    טרקים צילומים מרחבים צבעים ….וגם למצוא את היפה והטוב במקומות צפופים
    אהבתי הכל כלול
    ותודה

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה לך טובה יקרה. הסמקתי…. ומשחה מאוד שאהבת. מוזמנת לעוד מסעות איתי ועם המצלמה שלי…