טיול עירוני בונציה

שמונה וחצי בבוקר, על הטראם בדרך לונציה. לפחות הבוקר יש לי מקום לשבת. מה שהקשה עלי אתמול היה העמידה הממושכת בתחבורה הציבורית הצפופה לעייפה בלחות גבוהה, כולי נוטפת זיעה, מעבירה את הדרך בהתבוננות באנשים ובעיסוקיהם, כמו למשל, מה הם עושים עם הטלפון הנייד שלהם. דומה מאוד למה שאני עושה עכשיו כשמקלידה לעצמי פתקים. לא משחקת, לא מתכתבת, לא גולשת בפייסבוק או אינסטגרם, רק מקלידה רשמים.

בפוסט הקודם הבאתי רשמים מצולמים מהביקור בשני האיים הצבעוניים, מורנו ובורנו. פוסט זה מביא רשמים מהיום האחרון לטיול, יום שהוקדש כולו לונציה.

המלון בו אנו שוהים במסטרה במחיר סביר אבל מצריך נסיעה עד לונציה, כשבדרך אפשר להתרשם איך חיים התושבים המקומיים, איך נראים השיכונים שלהם. זה תמיד מסקרן אותי, איך נראה היומיום של אנשים כמוני שגרים במקום אחר על פני הגלובוס. בסה"כ אין הבדלים מהותיים. עבור מי שמתנייד בתחבורה ציבורית, זו יכולה להיות רכבת ישראל או החשמליות והאוטובוסים האיטלקיים. גם הם עמוסים ודחוקים מאוד, כמו בארץ, עם מזגן שבקושי מורגש.

עוצמת עיניים לרגע. כובד העייפות מהשבועיים האחרונים מורגש היטב. מחר בשעה כזו נעמוד בבידוק הביטחוני של אל על. בשעות אחר הצהריים אהיה בבית. מרחיקה את המחשבה על הבית ומעדיפה לחשוב על ונציה שמחכה לי, ורק לי. יום שלם של שוטטות אורבנית כמו שאני אוהבת. המראות שאראה, הדברים שיקפצו לי מול העיניים, שילהיבו אותי, ישמחו אותי, יתרוממו לי את מצב הרוח. יסלקו ממני את העייפות.

ונציה היא כמו מבוך עצום מיימדים, סמטאות צפופות שמצטלבות עם תעלות וגשרים. משהו ייחודי למקום זה בלבד, משהו שהופך את עיר הארכיפלג הימי הזה ליוצאת דופן, לכזו שמושכת אליה מליוני תיירים. ואני, טיפה אחת בים התיירים הגדול, מתיימרת לחשוב שהחוויה שלי היא ייחודית.

הגעתי לפיאצה רומא. הכייף מתחיל.

השעון מראה אחת ועשרה. מנוחה קצרה בקניון המפואר החדש שנפתח במבנה של ארמון ליד גשר ריאליטו. יש כאן גם שירותים נקיים בחינם, גם אוויר מבושם וממוזג, כיסאות לשבת, מוכרים מנומסים שלא מציקים, אם באת רק להסתכל, לצלם או לנוח. לא מוכרחים לקנות. יש רבים או רבות שיעשו זאת במקומי. אני יושבת ליד שורת גברים שמדפדפים בנייד, ככל הנראה ממתינים לנשותיהם שתסיימנה לצרוך. תרבות הצריכה בשיאה. מותגי יוקרה, תיקים, תכשיטים, בשמים, נעליים, בגדים. יש אנשים שחוויית חוץ לארץ שלהם לא תיתכן בלי לרכוש לפחות משהו אחד חדש. בלי קשר אם צריך או לא. אני בטוחה שהמוכרות למדו לזהות מרחוק מיהו הקליינט/ית שבסופו של דבר יגיעו לקופה ומי סתם מסתכל. מי לא בעיניין. מעניין אם אפשר לראות עלי את מה שאני חושבת על התעשייה הזו שמצד אחד מעודדת ביזבוז ומצד שני מפרנסת אנשים רבים.

לא אכפת לי, אני בשלי, מתבוננת במבנה, מה שפעם היה ארמון הונגש והפך להיכל קניות. לפני כן, בדרך לגשר נכנסתי לשתי תערוכות, אם הכניסה חינם למה שלא אציץ פנימה. הזדמנות להעיף מבט איך נראה המבנה מבפנים, להתרענן בשירותים, לחפש את החלונות ולצלם כמה פריימים מהגובה. גם כאן, תיכף אקום ואחפש נקודות מבט שונות. בקומת הגג הונגשה תצפית המאפשרת מבט על הגגות של ונציה. יפה להביט ככה על העיר ממבט של ציפור.

שלוש ושלושים. איכשהו התגלגלתי דרך הסימטאות לכיכר סן מרקו, אם היו מבקשים ממני לשחזר איך היגעתי הנה, אין לי שמץ של מושג. התיישבתי קודם על המדרגות בצל, לנוח קצת מהדרך, עד שהגיע בחור, ככל הנראה עובד העירייה עם חולצה עליה כתוב Enjoy respect Venice והקים את כולם, "אסור לשבת על המדרגות"  כי כנראה התיירים עושים מה שבא להם, כולל לשבת איפה שאפשר למנוחה. זו השעה של היום שהרגליים זועקות למנוחה. אמשיך עוד קצת. מצאתי מקום עם תצפית לגשר האנחות, קרוב לתעלה, יש צל ורוח. אפשר לתת לרגליים קצת לנוח. ככה זה בשיטוט אורבני, גומעים קילומטרים בלי בכלל לשים לב.

הנחיל האנושי מהמם אותי. כל כך הרבה אנשים, מכל אומות העולם, בליל של שפות, תווי פנים. עוד גונדולה חלפה עכשיו בתעלה, ועוד אחת. שיא העונה עבור הגונדולרים שמשיטים את התיירים ללא הפסק. 80 יורו עולה התענוג ובלילה התעריף קופץ למאה יורו. מסתבר שיש תיירים רבים שהמחיר לא מהווה עבורם פקטור, שנהנים כשמישהו אחר חותר ומשיט אותם בין התעלות, אטרקציה תיירותית ייחודית לעיר זו.

העיר הזו מושכת אליה אינספור תיירים. לא תיארתי לעצמי שאשוב אליה, אבל זה התבקש אחרי הירידה מההרים לגובה פני הים. אם תיקרה בפני ההזדמנות לשוב לכאן שנית אשתדל מאוד שזה לא יהיה בשיא הקייץ. מאידך גם שיא החורף לא הכי רצוי, כמו בביקור הקודם בזמן פסטיבל המסיכות בפברואר. היה קפוא. וגם ירד גשם. גם אז היה צפוף, אבל עיקר העיניין היה לעקוב אחרי המחופשים ולצלם אותם. כעת העיר עמוסה בקבוצות מאורגנות, משפחות, חבורות. ים של אנשים. ואני, טיפה אחת קטנה. אזרום קצת לשם ואח"כ לכיוון גשר האקדמיה וכיכר רומא, ולבסוף אעלה לטראם שיחזיר אותי למלון במסטרה.

אלו מילים שנכתבו תוך כדי נסיעה בטראם מונציה חזרה למלון. התעייפתי. מיציתי. חם לי. כל מה שאני רוצה זה מקלחת ולשכב בשקט במיטה. מנוחה קצרה ושוב להתלבש באותם בגדי טיולים ולצאת עם כל החבורה לארוחת ערב אחרונה, לסיום הטיול.

איטליה היתה טובה אלי. גירתה אותי, עיניינה אותי, מילאה לי שבועיים בהרבה מאוד מראות וחוויות. השביעה את הרעב שלי בנדודים. עייפה אותי עד כדי כך שמרגישה צורך גדול במנוחה לכשאשוב הביתה.

בונז'ורנו איטליה
ומגיע הבוקר שאורזים את מעט החפצים שאיתי בתיק, עושים check out מהמלון, מזמינים מונית ונוסעים לשדה התעופה. הטיסה לתל אביב יוצאת בעשר וחמישה. בסביבות שתיים ננחת בת"א החמה ולחה. ביומיים הקרובים צפוי עומס חום גדול מהרגיל, מעדכנים אותי. כאילו לא היה מספיק חם ולח בונציה.
כמו ששמחתי לצאת לדרך, ככה גם שמחה לחזור הביתה. נסיעה של כמעט שבועיים שדחסה לתוכה גם טיול טבע בהרים וגם טיול אורבני, טעימה מהיפה והטוב שיש לאיטליה להציע.

הטרק ענה על כל הציפיות ואפילו מעבר, היה יפה, מפתיע, מאתגר, מהנה, מרגיע, ממלא, מפליא, מנתק ומחבר בו זמנית. היה בו הכל, כל מה שיש בטיול טבע ארוך, המשכיות של הליכה, מיום ליום בשביל שמתפתל, עולה ויורד, מגיע לבקתה ולמחרת ממשיך לבקתה הבאה. ככה לאורך שמונה ימי טיול ארוכים וגדושים. קמים בבוקר ואחרי ארוחת בוקר מעמיסים תרמיל על הגב, מקלות הליכה בידיים, כובע שמש ויוצאים לדרך. הרגע הזה של היציאה לדרך, אל הלא נודע מקפל בתוכו כל כך הרבה יופי והתרגשות ואנרגיה של תנועה ושמחה. אנרגיה טובה שזורמת אלינו, ההולכים בהרים ומתפעלים מיופיו של המקום.

השהייה בטבע מיטיבה עמנו. אני כותבת בלשון רבים, כי זו היתה תחחושה משותפת לכל אחד בחבורה הקטנה שלנו. כל אחד חווה את המקום בדרכו שלו ולפי החיוכים הקורנים והמילים שכל אחד בחר לתאר אפשר היה לראות שכולנו בעננים. רובנו הגדול יצאנו לדרך מוכנים חלקית, או כלל לא מוכנים. ארזנו לפי רשימה מוכנה מראש של מינימום ציוד דרוש, מדפיסים את סיפור הדרך, טוענים את קובץ הקלטת המסלול באפליקציית ניווט ייעודית ו… סומכים על הבריאה, על היקום, על הטבע, על שר מזג האוויר שהכל יהיה לטובה. ואכן הכל היה לטובה. לא הלכנו לאיבוד, לא נפלנו, לא נפצענו, לא נתפסו לנו השרירים מעבר למאמץ המתבקש, לא נרטבנו מדי בגשם , לא החלקנו בבוץ. נהפוך הוא. טיילנו, נהנינו, צחקנו, הטענו מצברים בדלק דולומיטים.

המסורת שלי של טיולי קייץ בהרים הגבוהים של אירופה היא מסורת מבורכת וכדי לרכך את החזרה ארצה רצוי כבר מעכשיו לפנטז על הטרק של הקייץ הבא. אולי בפירנאים, אולי קירגיסטן, או מונגוליה. העולם גדול ופתוח, אפשר לסובב את הגלובוס להושיט אצבע ולהניח אותה כאן או כאן או כאן. ככה זורעים זרע של חלום, שינבט ויצמיח גבעול, עלים ופרח שהבנה מיופיו הרב קייץ הבא.
טיסה 290 לתל אביב יוצאת לדרך. טיסה נעימה.
אריווידרצ'י איטליה