חיידק הנדודים

מאז שאני זוכרת את עצמי כבוגרת החלום לצאת למסע גדול בעולם הגדול היה שם, נוכח מאוד בחיי, בפנטזיות שלי. למזלי הגדול זכיתי להגשים את החלום הזה מספר פעמים ומקווה מאוד שבעתיד הקרוב תיקרה בפני ההזדמנות לצאת שוב לדרכים.
החלום על מסע לעולם אחר, שונה, מסע שיאפשר לי להתענג על נופי בראשית, לפגוש מקומות בהם הזמן עצר מלכת – הוא חלום שמפעם בי מאז ומתמיד. לפעמים בווליום נמוך, לפעמים גבוה. "צאי למסע!", הוא דוחק בי, "תחווי חוויות נשגבות, תזכי להגיע למקומות מוכרים יותר או פחות, תרחיבי את עולמך בזכות מפגשים מרתקים עם מקומות ואנשים".

כמי שיוצאת לעיתים למסעות הנדודים שלי לבד, מה אני יכולה לומר על הנדודים, מתוך החווייה האישית שלי? כשאני לא אוחזת בקירות, כשאני לא מחוייבת למקום אחד, שההרגשה הטובה שלי אינה תלוייה במקום אחד, אלא תלוייה בתנועה. התנועה הזו מפגישה אותי עם העומק הרגשי שלי, עם היכולת שלי להתמודד עם קשיים, עם הכוח שלי ללכת, עם היכולת שלי להיפרד כל פעם מחדש. התנועה הזו מעירה את החלק המעניין יותר שקיים בי, החלק ההרפתקני שרוצה להיפתח לעולם ולהתנסויות חדשות

~ לארוז בתרמיל מצלמה, פנקס ויצר הרפתקנות ולצאת אל הלא נודע ~ לצאת לדרך ~ להוביל את עצמי בדרכים חדשות ~ להרגיש איך משהו בי מתחיל לחיות, להתרגש, להתפעל ~ להרגיש איך הדם זורם, איך מפלס ההתרגשות גואה ~ לכתוב רשמי מסע ~ למסגר במצלמה תמונות מרהיבות ~ לשגר את המילים והתמונות הלאה שייקחו גם אחרים אל מחוזות קסומים ~

long-long time ago, לפני שהאדם היה חקלאי וגידל את צרכיו בעצמו, היה נודד ומלקט מזון, לוקח מהטבע. הנוודים של פעם היו נודדים עם הבקר והצאן ממקום למקום לפי עונות השנה. כשהאדם הבין שאפשר להתיישב במקום אחד ושם לגדל את המזון לו הוא זקוק, תמו נדודיו וכיום נותרו מעט מאוד נוודים.

האם הנוודות כדרך חיים עדיין קיימת בעולמנו? "הנוודים המודרנים" של ימינו הם הטיילים ואנשי העסקים. המושג של לטייל בשביל הכייף הוא מושג חדש יחסית בהיסטוריה של המין האנושי, כנ"ל אנשי העסקים שמתרוצצים על פני הגלובוס מפגישה עיסקית אחת לבאה אחריה, צוברים מיילאג' מכובד בטיסות הרבות מספור.

שביל ישראל מציע את חויית הנדודים הכי קרובה שאפשר לחוות גם בלי לעלות על מטוס ולצאת את גבולות הארץ. השביליסטים מעמיסים צרור על כתפם ויוצאים לשוט בארץ ולהתהלך בה לאורכה. מאז שיצאתי לשביל בתחילת ספטמבר זהו אושר גדול. במיוחד הימים בהם הלכתי עם תרמיל גדול על הגב, נושאת את "כל הבית" על הגב, למען האמת רק חלק קטן, רק את המעט שנדרש לי. משתדלת שהתיק יהיה קל ככל שניתן ועדיין יאפשר לי את החופש הזה לצעוד ימים שלמים בטבע, צעידה שמחברת אותי לטבע, למה שקורה בחוץ.

יש אנשים שעמוק בתוכם הם נוודים, שרוח הנדודים נושבת בהם וקול קורא להם ללכת, ללכת. אפשר לתת בהם סימנים. הייתי אומרת שמי שפותח מפות סתם ככה להנאתו ומחפש לאן לנסוע, קיים בו הניצוץ הפראי הזה של "הנווד". אני מרגישה שמושג הנוודות קיים גם בלב שלי, שיש בי גם צד פראי, זה שיש בו הרבה יצירתיות וחיים, אותו WILD שהשגרה מרסנת לתוך תבנית מוגבלת.

אני מכירה לא מעט אנשים עבורם מתקיים הביטוי "ביתי הוא מבצרי", הבית כמקום שמעניק ביטחון, תחושה שכאן הם מוגנים מפני כל רע. הרוב הגדול מורכב מאנשים נייחים, הם יסעו לחופשה לכאן או לשם, אבל תמיד ישובו הביתה. ומכירה גם אנשים שמרגישים הכי חיים בעולם דווקא כשעוזבים את הבית ויוצאים אל הדרך, אנשים שהישיבה במקום אחד כדרך קבע פחות מזינה אותם, אנשים שזקוקים לתנועה.

יש הלך רוח שגורס שלהיות נווד זה לא רציני, שהאדם צריך לקחת על עצמו אחריות, להתיישב, להקים בית, לעבוד קשה, לחסוך לפנסייה. הנווד שנמצא בהקשבה עמוקה לעצמו ונותן לחלק הפראי שבו להתבטא ולהוביל אותו לא תמיד יכול להתיישר ע"פ הנורמות המקובלות של תשע עד חמש במשרד וחיסכון לפנסייה.

הנוודות אל מקומות רחוקים בטבע מביאה ברכות רבות. כמו אמון, לא לפחד מהדרך, לא לפחד ממזג האוויר, לא לפחד ממה שיקרה לי, לא לפחד נקודה. כי אם אענה ברצון ובלב שלם להזדמנויות הדרך תוליך אותי בבטחה ובשלום. השהייה בטבע מחברת אותי פנימה, לעצמי ושם קורים כל הזמן דברים, הבנות חדשות, רעיונות חדשים.

לא אחת נשאלות שאלות כמו: למה את יוצאת אל הטבע? למה את מטיילת? האם כדי למצוא את עצמך? כדי להתמזג עם הטבע? למה את לא נחה? ואיך לענות להם, שעבורי ללכת בטבע זו מנוחה. לאן את נוסעת? לכמה זמן? ומתי את חוזרת? ולכי תסבירי למי ששואל שלמסע אין שום מטרה חוץ מאשר להיות בדרך.

ושאלות שאני שואלת את עצמי, שאלות שהתשובה עדיין לא ברורה לי: היית מעיזה בגיל חמישים ואחת לקנות כרטיס טיסה לכיוון אחד בלבד? את יכולה לחזור על מה שעשית כשהיית בשנות העשרים של חייך? את יכולה להתחפש לבת עשרים? עברת מאז כברת דרך ארוכה והינה היום את בגיל העמידה אחרי קריירה ארוכת שנים בעולם התוכנה, הקמת בית, טיפחת אותו, חסכת לפנסייה, למדת לקחת אחריות. ואחרי שהייה של שנים ארוכות באותו המקום, האם את מוכנה לצאת שוב לדרך? עם תרמיל גדול על הגב ו-one way ticket?

את הפוסט מלוות תמונות שצילמתי מתוך דפים ישנים בהם רשמתי בעיפרון אותיות חלולות של מילים, מילים שהיו לאבני הביניין של תערוכת הסיום של לימודי האמנות שלי בבצלאל, ירושלים 1993.

Comments

4 תגובות על “חיידק הנדודים”

  1. תמונת פרופיל של אילנה ל
    אילנה ל

    מקסים. עבודה נהדרת

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      רוב תודות, אילנה

  2. תמונת פרופיל של צבי
    צבי

    אותיות חלולות אך מלאות וממלאות.
    פשוט לקרוא, פשוט ליהנות, פשוט להתמוגג.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      רוב תודות צבי על תגובה שמחממת את הלב