גל רודף גל

בוקר של שבת. הטמפרטורות נמוכות לעונה. הים גלי עד סוער, המתרחצים מתבקשים להיכנס לים רק בין הדגלים סמוך לתחנת ההצלה.
גל רודף גל, נשבר לאלפי רסיסים של קצף. יש את התנועה של הגלים ואת התנועה של הגוף שלי במים, קופץ, זז, ידיים לשמיים, מצב הרוח הרע נשטף ממני.

ועל החוף אינספור התרחשויות קטנות, איש עושה מקלחת לכלב שלו, שוטף ביסודיות את הפרווה, הכלב עומד בסבלנות מתחת לזרם המים, עד שהמקלחת מסתיימת ואני מחכה לרגע הניעור, כשהכלב מסיר את המים מהפרווה לכל עבר. למקלחת מגיעה חבורת נערות בביקיני עם ישבנים חטובים, מוצקים. אני מביטה בנעורים התוססים הללו ונזכרת בנערה שהייתי פעם. גם אני הייתי יפה בצעירותי, גם בי לטשו עיניים. היום פחות. הרבה פחות. ולפעמים טוב שלא להיות במוקד תשומת הלב, להרגיש רואה ובלתי נראית. אני יודעת שיש נשים רבות שרוצות להגיע לים ונמנעות כי מתביישות בגופן כשהוא לבוש בבגד ים. הייתי אומרת להן: למי אכפת. שיסתכלו.
אני עצמי מסתכלת, מבט בוחן שמחפש התרחשויות מעניינות, עד שנתקלת בכזו שתופסת את תשומת הלב שלי.

מה עוד אני רואה? בחורה בביקיני סגול לומדת פינג פונג, מפספסת את הכדורים שנשלחים לעברה, זוג עם שני ילדים קטנים, ההורים מסדרים עכשיו את הצלייה, האבא ממלא את אחד השקים בחול עם כף של ילדים, אולי תיקח את הדלי, אני מייעצת לו בשקט, ותמתח קצת לאחור. אף אחד לא שואל לעצתי ובכל זאת, האף שנדחף לעיניינים של אחרים.

על רצועת החוף אנשים יושבים או בחבורות או לבד, אף אחד לא מציק לי. בוקר שלם שעובר ללא  מילה שנאמרה למעט תשובה קצרה לשאלה שנשאלתי, "יש מדוזות בים?", לא, אבל יש גלים גבוהים, חזקים, שאם נשברים בדיוק עלייך, זה לא תענוג גדול.

מולי יושבת ילדה על החול ומפרקת את הג'חנון לעלה-עלה ואוכלת. אני הבאתי כצידה לים קלח תירס ותפוח. לא התחשק לי לחתוך קוביות מלון. אח"כ אגש לקיוסק לקנות ארטיק.
יש אנשים שמגיעים לים רק כדי לשבת על כיסא, לקרוא עיתון, לא על מנת לגעת במים. יש אנשים כמו הגולשים שמכסים את הפנים בקרם לבן אטום נגד השמש וכמעט שלא יוצאים מהמים. ויש את אלו שגם וגם. כמוני. אני גם אוהבת להיות במים וגם לשבת על החוף, להתבונן במתרחש. צליות צבעוניות מתנפנפות ברוח, עפיפון עם שובל אדום עף ברוח.

הים גורם לי לחוויה שמערבת את כל החושים.
הרעש של הגלים, גל רודף גל, רעש רקע שבולע לתוכו את קולות האנשים, הילדים, צעקות או שמא צהלות שמחה של ילדים.
הכחול המטריף של הים, הרבה יותר מחמישים גוונים של כחול ושלא לדבר על הצבעים שעל החוף, במיוחד אלו של השימשיות ושל פיסות הבד הססגוניות של הצליות העכשוויות. כחול של שמיים, זהב של חול ואנשים לבושים בפיסות בד זעירות צבעוניות. כתמי הצבע הבוהקים, המתנפנפים ברוח מקסימים אותי כל פעם מחדש.

הריח. קשה לתאר את הריח של הים, אבל יש לו ריח.
ומגע, מגע מלטף של מים שקטים או מים סוערים שמפזרים רסיסי מים שנוגעים בגוף, מים שלפעמים נכנסים ישר לתוך העין, או פוגעים בגוף במטח חזק. מגע כפות הרגליים בחול החם. לרוב מגע נעים. ופחות נעים כשדורכת על צדפים דוקרים.
ולבסוף הטעם, של המים הקרים והמרווים כשצמאה, של הארטיק המתוק שזה must כשמגיעה לים. ושאר פירות הקיץ שמביאה כצידה לדרך, מלון, אבטיח, ענבים. והם מתוקים כל כך וטעימים כל כך.

טעם, ריח, מגע, צבע וקולות של קייץ.

"יש זרמים חזקים שמושכים לעומק, מכריז המציל ומזהיר, הרחצה מסוכנת"
מכירה את הזרמים החזקים הללו שמושכים לעומק גם בחיים, לפעמים לאו דווקא לעומקים טובים, או מה שקורה כשנסחפת לעומק שלאו דווקא מיטיב עמי. ואז לצוף לגובה פני הים, להינות מהדברים שעל פני השטח. ים, שמש, תירס, ארטיק בטעם משמש.

הים היום סוער, אני לא מעיזה להיכנס לעומק, מתמקמת במים הרדודים ומחכה לגלים, והם מגיעים בזה אחר זה.
גל רודף גל. אני מתמרנת ביניהם, יש גלים שעוד לפני שמגיעים אני צוללת דרכם, יש גלים שאני מפנה להם את הגב, יש גלים שמניחה להם להישבר עלי. יש גלים שמפילים אותי ואז, לקום, לעמוד, לשטוף את הפנים ולהמתין לגל הבא ולתכנן אסטרטגיית תימרון, קפיצה או התחמקות.

אני אוהבת את המשחק עם הגלים בים, משחק אינטנסיבי, יכול גם להכאיב לי כשגל חזק מכה בי בחזה. שעות יכולה להיות בתוכם. ליפול לתוכם. לשחרר אחיזה וליפול קדימה יודעת שהמים יתנו לי קונטרה הוגן.
האינטראקציה ביני לבין הגלים מספקת לי שעשוע, הנאה, אתגר, עיניין והזדמנות לשחרר בתנועה הרבה כעס ואגרסיות שהצטברו עם הזמן.
זה הרי ידוע ששהייה במים היא תראפויטית. אני מתמסרת להם וסופגת את הריפוי הזה שהגוף והנשמה כ"כ זקוקים לו.

ים. עשרים דקות נסיעה מהבית. חנייה חינם תודות למאבק החברתי לפתוח את חופי הארץ לכולם. ומאסת המים הזו שמונחת מולי. גועשת כולה, מעניקה למי שחפץ את המגע המרגיע, המהנה כ"כ.
בבת אחת מתמלאת הכרת מודה על הים הנפלא, על רצועת החוף לאורכה של הארץ, שהיא זמינה לי, לנו, הבילוי הישראלי האולטימטיבי לשבתות הקייציות.

חוף בית ינאי, החוף המועדף עלי מכל חופי הארץ הרבים.
את הבוטקה של המציל צבעו בירוק בהיר. מתחת מבצבץ הצהוב והכחול שהיו קודם. סימון השביל לבן-כחול-כתום כוסה גם הוא שיכבה של ירוק.
"למה צבעתם דווקא בירוק?" אני שואלת את המציל, "הגוון השתנה, זה מה שיצא", הוא עונה לי, אני אומרת שהצהוב והכחול היו צבעים בולטים יותר אבל גם לירוק בהיר חן משלו.

גם כאן עובר שביל ישראל. נזכרת באותו יום שישי, האחד בספטמבר, כשהתחלתי במסע שלי. הלכתי אז על קו המים ולא נכנסתי למים. בפעם הבאה ששבתי לבית ינאי היתה בשבועות, כשבחוץ שרר חמסין והיגעתי לים, לפתוח את עונת הרחצה, לטבול במים הקרירים והנעימים בצבע טורקיז קצת עכור בגלל אותו שרב.
"למה המים היו קרים?" שאל אז הילד, "כי עדיין לא קייץ" ענה האבא. והילד חוזר אחריו, "כי עדיין לא קייץ".

ומאז עברו הימים, ימים חמים של קיץ, יוני שהגיע לסופו, ושנת הלימודים שהסתיימה ו"החופש הגדול" שמתחיל.

"גל רודף גל", שיר שאני מזמזמת לעצמי כשאני בדרכי לים בבוקר שבת.
ובים, כשאני שוחה במים מתבוננת בבחור צעיר שמנסה לגלוש על גלשן. נעמד לשבריר שנייה ונופל. שוב, מטפס על הגלשן, מצליח לעמוד, עוברת שנייה ו… בום, נופל למים. ושוב. ושוב. נופל וקם. נופל וקם.
אני עוקבת אחריו במבט. יצליח? לא יצליח? אחרי כמה וכמה נסיונות סרק הוא לוקח את הגלשן לקו החוף מחזיר לאיש אחר, שאומר לו "אתה צריך גלשן של מתחילים, זה גלשן גלים", עולה עליו וחותר לעומק הגלים.
וחשבתי כמה שיווי משקל זה דבר עדין, שברירי, ואיך מלמדים מישהו אחר איך לשמור על שיווי המשקל, ואיך למרות הנפילות בחיים, קמים, מנסים שוב. ואיך מלמדים את הנחישות הזו, שאם נפלת, תקום. אם זה בכלל אפשרי, כי זה הרי בא מבפנים.
אפשר אולי לתת דוגמא אישית. אפשר אולי לקחת דוגמא מאחרים שנופלים וקמים, לראות שאם זה אפשרי להם זה אפשרי גם לי.

קייץ, עונה כזו שמאלצת אותי להאט את הקצב, במקום טיולי הליכה, נסיעות והתרוצצויות אני בוחרת להגיע לחוף הים לכמה שעות של מים, שמש ושמיים. הטבע האהוב עלי, אחרי המדבר שתמיד יהיה במקום הראשון. וכמה נחמד כשאני מוצאת ספר שירים בספרייה הפתוחה לקהל ואני יושבת מול הים וקוראת שיר על מדבר. שתי האהבות שלי נפגשות במקום אחד.

גל רודף גל ונשבר
גם אתה לפעמים
יום רודף יום
ונגמר
גם אתה לפעמים

לפעמים הים שקט ואין גלים
גם אתה לפעמים
ומחר תזרח השמש מבעד לעננים
ותרגיש יותר טוב
תרגיש חמים

מיכה שיטרית

http://https://www.youtube.com/watch?v=qMCG1csD5Kk

Comments

5 תגובות על “גל רודף גל”

  1. תמונת פרופיל של שגיא
    שגיא

    אהבתי בעיקר את הצילומים הצבעוניים ואת צילומי התקריב
    וכמובן את מילות השיר והשיר, ששר אריק (לא זכרתי שהוא שר את "לפעמים")

    חסרו לי:
    – הבחורה בביקיני הסגול
    – צילום ברור של השיר המדבר

    ו"אוטוטו", חוזרים לטייל בשבילי הארץ (אינשאללה)

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה שקראת ושאהבת. את הבחורה בביקיני הסגול אני לא מצלמת כי זו בעיני פלישה למרחב הפרטי של האדם. אני רואה בים הרבה מאוד התרחשויות אנשויות שאני יכולה למסגר לפריימים יפים, אבל זה נשאר בראש שלי לשבריר שנייה ואז הולכת משם.
      החפצים, הבדים הצבעוניים, הצעצועים – כל אלו כן, מצלמת. אבל אנשים, אם לא נתנו לי את האוקיי שלהם לא אצלם ובטח שלא אפרסם…
      ולגבי השיר, כן, בשמחה. אשלח לך למסנג'ר. מצאתי שם ספר מקסים, כל פעם שקונה ארטיק או קפה שולפת אותו מהספרייה וקוראת כמה שירים.

      1. תמונת פרופיל של שגיא
        שגיא

        אנחנו כנראה חלוקים בנושא הפרטיות בצילום במרחב הציבורי.
        אני אציג רק את עמדתי, בלי לפתח את הנושא (אלא אם תרצי במסנג'ר)
        לדעתי, מי שנמצא במרחב הציבורי, ומציג את עצמו במרחב הציבורי, אני רשאי לצלם אותו, כי אני מצלם מה שאני רואה במצלמת העין. ומי שלא רוצה להיחשף, שלא יופיע במרחב הציבורי.
        כל זה לא תופס במרחב הפרטי: בבית, במסיבה סגורה וכד'
        אני יודע כי הנושא נמצא בוויכוח. לדוגמה, כאשר הייתי בחו"ל (נדמה לי בסלובניה) וצילמתי את הדוכנים בשווקים המוכרים כעסו עלי שצילמתי אותם ללא קבלת אישור שלהם.
        מצד שני אלכס ליבק, אחד מגדולי הצלמים בארץ, צילם את אנשי השב"כ, מחזיקים חיים את המחבלים בקו 300, ואף אחד לא טען כלפיו שהוא צילם משהו אסור (הצילום שלו עורר הרבה רעש ציבורי כלפי השב"כ)
        http://bit.ly/2MLzSFI

  2. תמונת פרופיל של תמרי סלונים ליבס

    גל רודף גל ונשבר. גם אתה לפעמים.
    וחשבתי על "כי האדם עץ השדה".
    בסופו של יום – גם אנחנו חלק מהטבע, מהגלים, מהעצים.
    האדם כמטאפורה לטבע ואולי ההיפך הוא הנכון?
    היטבת לתאר את הים אילנה בחוף שגם אני הכי אוהבת.
    תיאור נהדר מעיניים של אישה שבלב נשארה ותישאר ילדה סקרנית, חוקרת, מלקקת ארטיק בטעם משמש ונהנית מהדברים הקטנים והגדולים שהים מעניק לנו במנות גדושות.
    אהבתי מאוד את הפוסט הזה, את התמונות והמילים והצבעים והלב.
    נתת לי כמה רגעי שלווה וטבילה נעימה בים אחרי יום עמוס ואינטנסיבי.
    מאחלת לך קיץ של הרבה ים ומילים❤
    תודה על הפוסט הזה!

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה תמרי. שמחה שהמילים והתמונות נתנו לך כמה רגעים של שלווה.
      הים בהחלט מקום אהוב ועוד אשוב אליו הקייץ, מקום שכל הזמן קורים בו דברים ויחד עם זה הוא גם מאפשר מנוחה.
      תודה גם על האיחול, עוד יהיה לי הרבה ים הקייץ ומקווה גם לכתוב עליו….