"רגעים" מחופשה מדברית ב"מקום מסתורי"

הפעם יצאתי אל חלקו הצפון מערבי של הנגב.
בתיכנון היו גם מקומות שזו הפעם הראשונה כמו גן לאומי שבטה ותל ניצנה וגם מקומות מוכרים כמו חמוקי ניצנה וכביש 10.
הפעם לבד. גם זה לא חדש, אבל הבטחתי לעצמי לנסות ליצור קשר עם מטיילים אחרים. להתקרב במקום להתרחק. לקחת את ברירת המחדל שלי ולעשות לה טוויסט קטן.

איך מטיילים בחול המועד סוכות בצפון מערב הנגב?
איזור שאין בו-מי-יודע-מה אטרקציות, ועדיין מושך אליו מטיילים. אולי גם הם כמוני נוסעים לכיוון כביש הגבול ובדרך עוצרים לבקר בכמה מקומות, כמו סלפי על רקע "המגדל של סיריון", גלישת חולות בנחל לבן, חמוקי ניצנה, וכמובן כביש 10 על תצפיות הנוף היפות שבו.

אני לא מהבלוגרים שנכנסים לבדוק מה יש לכל ישוב להציע לתייר, שמחפשים אטרקציות, מסעדות, צימרים, חנויות, גלריות, סדנאות וכו' ואח"כ גם כותבים המלצות. ברור לי שחלק מפרנסת התושבים בציר שבין אשלים לבאר מילכה, ניצנה ועזוז היא גם מתיירות מקומית.
מי שמתעניין יכול למצוא שפע של מידע באתר של מועצה איזורית רמת הנגב.
ומי שכמוני נמשך לשקט ולמקומות פחות הומים ותיירותיים, יוכל לקחת השראה מהפוסט שלפניכם ולהגיע לאיזור פתחת ניצנה לטיול נינוח.
אקצר ואתן את רשימת האתרים המומלצים על ידי לביקור: גן לאומי שבטה , תל ניצנה, חמוקי ניצנה, הדיונה ליד באר מילכה, כביש 10 בזמנים בהם הוא פתוח לתנועה.
חניוני לילה חינמיים בשטח: לפני הכניסה לגן לאומי שבטה, באר מילכה, בוסתן לאה מול תל ניצנה והחורשה בעזוז.

וכעת לרשמים האישיים מ"רגעים" מתוך שלושה ימים של חופשה מדברית, ב"מקום מסתורי"
לפני כשנה הכנתי סדרות קלפים בשם "רגעים" ו-"מקום מסתורי", קלפים אימוניים שאני עושה בהם שימוש והבאתי אותם איתי כצידה לדרך. בעצירות מנוחה שלפתי מתוכם כמה קלפים, לקבל מסרים, ובהמשך אשתף בתמונות.

היום הראשון, 26.9, חול המועד סוכות תשפ"ב

ראשון, 08:30, מעמיסה ציוד במכונית ומתחילה בנהיגה דרומה. 10:30 עצירת תדלוק בצומת טללים ואח"כ ממשיכה ישר לכיוון המגדל הזוהר בתחנת הכוח הסולארית באשלים. עצירה בשולי הכביש לצילום הדבר המוזר הזה, שמה כבר לא נאמר עליו. השבירה של קרני השמש יוצרת צורות מוזרות של אור, קשה וגם לא מומלץ להסתכל ישר לתוך הקרינה גם החיישן במצלמה מסרב להישיר מבט ולסדר את הפוקוס. מילא.

ממשיכה בנהיגה קצרה לכיוון גן לאומי שבטה. פנייה ימינה מהכביש. בבוקר יום ראשון החניון הקטן בכניסה עמוס ברכבי 4X4,ככל הנראה טיול ג'יפים מאורגן. אחרי שנסעו הגיעו עוד מכוניות של מטיילים, בזכות חופשת החג, אחרת זה ככל הנראה מהאתרים הארכאולוגים היותר ריקים. וחבל.
מי שביקר בעבר בממשית ובעבדת, ממליצה להשלים את סדרת הערים הנבטיות ולבקר גם במואה ושבטה.

שבטה היתה בעבר עיר נבטית תודות לידע של תושבי המקום לאגור מי גשמים בבורות מים. המים הללו איפשרו פיתוח של חקלאות מדברית והפכו את המגורים במדבר לאפשריים. אין כאן מעיין או מקור מים טבעי, רק אסופה של בורות קדומים ובריכות חצובות.
האתר פתוח למבקרים ללא עלות, אפשר להסתובב ברחובות, בין שרידי הבתים והכנסיות, לדמיין איך פעם המקום היה שוקק חיים.
הביקור שלי גולש לשעת צהריים. חם. 29 או 30 מעלות שמרגישות כמו 35. בצל נעים. הצליל של הרוח הנעימה שנושבת הוא בעיני הצליל היפה ביותר במדבר. תמשיכי, אני מעודדת אותה, אחרת המחנק יתפוס את מקומה.

היכן אלון הלילה?
ברירת המחדל שולחת אותי להתרחק מהחניונים העמוסים כמו בורות לוץ. נכון לשעת צהריים, אין לי מושג. סמוך לשבטה יש חורשה קטנה בצד הכביש הקטן עם שלט, "חניון לילה שבטה" וגם בבאר מלכה יש חניון לילה. שניהם חניוני שטח פשוטים. בניצנה וסמוך לעזוז יש חאנים לאירוח בסטנדרט קצת יותר גבוה, בתשלום כמובן.
עם ישראל אוהב לטייל, עם ישראל גם לומד לאהוב קמפינג. פעם זה היה נחלתם של מעטים, היום תרבות הקמפינג הולכת ונעשית יותר ויותר נפוצה. יש יותר ויותר ציוד ובעיקר יותר ויותר מידע שמנגיש איך אפשר לעשות זאת בקלות ובזול. לבד, עם המשפחה, עם חבורה גדולה – הכל הולך.

פה ושם אני מתמוגגת מרגעים ארוכים של לבד, בשקט, וברוח נעימה. יותר טוב מזה לא יכולה לבקש. אולי קצת צל, ובאין צל, כובע שמש וורוד וצעיף לבן רטוב בשביל הקרירות.
ביום הראשון לחופשה המדברית הספקתי לארגן ציוד ואוכל בבית, לנהוג דרומה, לבקר בפעם הראשונה בשני גנים לאומיים, שבטה ותל ניצנה. וגם בחמוקי ניצנה. הייתי פה יותר מפעם, אבל זו הפעם הראשונה שנשכבת לתפוס תנומה קלה בין חמוקיים.
בתמונות הם נראים לבנים, חלקים, יפים אבל לא רכים. בכל זאת, אבן גיר.
אני תוהה איפה כולם. איך זה שעברה כמעט שעה ואף אחד לא בא. אולי נשארו בגבול, אולי נסעו למלון. לא, הם לא חסרים לי, רק, שלא אתרגל לטוב הזה של לבד, שקט ורוח. בעצם אני לא לבד, יש כאן נמלה ענקית שזרקתי לה שמינית צימוק. זיהתה שזה אוכל, תפסה את גוש הסוכר ורצה לכיוון הקן.

את הלילה הראשון העברתי בחניון בוסתן לאה מול תל ניצנה, פעם ראשונה שלי במקום. עצי אשל, עצי זית, ספסלי ישיבה, נקי ומטופח. שתי משפחות וזוג שהגיעו לפני תפסו את רוב השטח. בתוך הבוסתן אסור לישון, התלבטתי אם לישון מחוץ לגדר, מול החנייה. אבל בסוף החלטתי להיות "כמו כולם", לישון בחלק הכי פנימי של החניון, בין הגדר לכביש. מערבה.
הגבול במרחק של כקילומטר ממני, בקו ישר. הערב היגעתי קרוב מאוד למחסום ולא נכנסתי. במקום שוטטתי בחמוקי ניצנה ובמרחק נסיעה קצר – החניון. יש צל, מקומות ישיבה, פחי אשפה וברזייה. "מקום מסודר" להעמיד את האוהל ולישון עוד לילה תחת שמי כוכבים.

מתעלמת מהנוכחות של המטיילים האחרים. זו הפריבילגיה של מי שמטייל לבד. אין צורך בשמאל-טוק. לא צריך להתאמץ למלא את חלל המדבר במלל. אפשר לשתוק. שתיקה. צום דיבור.
בעיני זה נחוץ מפעם לפעם פשוט לשתוק. בלי להסביר, לתאר, לנמק, לשכנע, לבקש, לשאול, להתעניין.
בלי מילים. ובמקומם חוש הראייה, השמיעה, המגע והריח מתעצמים.

שקיעה מדברית

האם אני לוקחת סיכון כשאני יוצאת מאיזור הנוחות של הבית אל מקומות מסתוריים במדבר?
האם אני שוב מותחת גבולות, מרחיבה אותם, מתנסה בעוד חוויות?
מחליפה מקלחת, מיטה ואוכל של בית במקלחת, מיטה ואוכל של שטח. בתוספת אבק, מרחבים פתוחים, שמש, חום, זיעה והנאה גדולה מאוד.
ללון שני לילות תחת כיפת השמיים, כשביני לשמי המדבר מפרידה יריעת ניילון דקה של אוהל דקטלון ישן.
האוהל הזה ידע השנה לילות שטח רבים. בחנוכה, כשנדדתי מערבה לעבר כביש הגבול, מזג האוויר היה חורפי ועגמומי. ישנתי אז לילה אחד בבורות לוץ, לילה שני למרגלות הר כרכום ולילה שלישי בבורות לוץ. עד שאמרתי די, לחניון הזה לא חוזרת.
בגיחה הנוכחית לכביש הגבול נשארתי ברדיוס של ניצנה, לחקור ולהתיידד עם איזור אחר בנגב.

היום הראשון, מסרים מהקלפים

מחר אתגלגל מערבה לכביש הגבול ודרומה לכיוון… הר חריף? הר שגיא? עדיין לא יודעת. זו עוד פריבילגיה של מי שמטיילת לבד, אין חובה לתכנן מראש. אפשר לזרום לפי מצב הרוח והזמן . להחליט אונליין. מה שנקרא טיול אינטואיטיבי, כזה שמקבל צורה תוך כדי תנועה.

היום השני, 27.9, ערב חג סוכות

לפעמים יש גם לילות כאלה. שבחרתי מיקום גרוע למקם את האוהל, שיפוע לא נוח, בקרבת מטיילים שאמנם היו שקטים אבל מרגע שירדה החשיכה סינוורו באלומות קופצניות מפנסי הראש. וכל זה מתגמד לעומת היתושים שעקצו כל חלקת בשר גלוייה. מצד אחד הגוף כ"כ עייף ומשתוקק למנוחה, מצד שני גירודים, סינוורים, חוסר נוחות כללית ואם זה לא מספיק, בשעה מאוחרת יותר של הלילה התווספה לחות כבדה. במקום הרוח, רטיבות מעיקה. ובתנאים הלא נוחים הללו, לעצום עיניים ולייחל לשינה שתגיע, והיא הגיעה רק לפנות בוקר לכמה שעות.

מכירה בזה שהעייפות תלווה אותי לאורך היום ושמחה שלא ויתרתי ולא קיפלתי את האוהל באמצע הלילה וחזרתי הביתה. מודה שמחשבה כזו חלפה בראש לא פעם. בשביל מה אני צריכה את זה. בלילות בהם אני נרדמת מייד וישנה טוב, אין תלונות. בלילות בהם שנתי נודדת ואני מתהפכת מצד לצד, חסרת מנוחה, השאלה "למה לי כל זה" תופסת מקום.
לפעמים קמפינג לבד זה לא כזה תענוג. זה לפעמים סירחון של מדורה שהרוח מביאה בדיוק לפתח האוהל שלי, פנסים מסנוורים, רוח חזקה מדי או רוח שנעצרה והאוויר לא זז, יתושים שמתחלפים בערימות של זבובים כשהבוקר עולה.
ולצד כל אלה, עדיין, החלומות שאני חולמת במעט שעות השינה שהיו לי הם אחרים לעומת אלו של הבית. המגע הישיר עם האדמה משפיע לטובה על תחושת הקרקוע. ובכלל כיף להתחיל את היום עם כוס קפה תחת שמיים מעוננים, כשעדיין נושבת רוח נעימה של בוקר.
והזבובים? היו ועוד יהיו, זו הצקה בינלאומית ששמה למבחן את הסבלנות של כולנו. החוכמה היא לשאת את הזבובים יחד עם הטוב והיפה שבטבע.

"מצפה דביר", עצירת קפה 
השמיים מעוננים, נושבת רוח קרירה, שונה מאוד מהיום הקודם. הנוף הפרוש שטוח ברובו הגדול, חד גוני, מנוקד בכתמים ירוקים של עצי אשל. החלק המשעמם של הנגב. בכוונה אומרת "משעמם" כי זה היה הרושם שלי בשנים בהן חרשתי את הנגב לאורכו ולרוחבו. מה יש לראות כאן? שבילי הליכה ארוכים ומשמימים, מלשון שממה. למעט גיחות קצרות לחמוקי ניצנה ולחולות בנחל לבן לא טיילתי כאן, כלומר, מסלול מיטיבי לכת של יום הליכה מלא.
משהו בי נרגע מאז אותם ימים בהם הלכתי את עצמי לדעת, זו היתה התמכרות לשמה והיום אני מסוגלת להפיק הנאה גדולה גם מקצב איטי, משתהה, לא ממהר להספיק, לא בהכרח כזה שלוקח את הגוף לקצוות.

"לוחם אינו מוותר על מה שהוא אוהב, ומוצא אהבה במה שהוא עושה" ציטוט שכתוב על גבי שלט בתצפית. אם יורשה לי הייתי מחליפה את הלוחם במטייל.
"מטייל אינו מוותר על מה שהוא אוהב, מוצא אהבה בקשר אל הטבע, השטח, האדמה."

קל לוותר, קל להרים ידיים, להתייאש, להגיד: אני לא מצליחה להירדם באוהל, לא נוח לי כאן, אסע חזרה הביתה. וטוב שלא נסעתי. וטוב שאני כאן.
ציטוטים נוספים:

"אפשר לחיות חיים שלמים מבלי להתעורר"
"מתוך הלב אל הנשמה ומשם החוצה אל השממה"
"אם נעשה אתה קצר רוח, הגבר את הקצב, ואם נעשה אתה קצר נשימה, האט."
"אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לפרטים, לא נגיע לארץ חדשה", כמו ששר שלמה ארצי, ואם להפוך את השורה להיגד חיובי, בווריאציה שלי זה נשמע ככה: "סע לאט, הבט, שים לב לפרטים, בשממה מקופל עולם ומלואו, שם הטבע, שם הקשר הבסיסי לאדמה, שם החיבור לעולם הרוח, שם האהבה, שם המשמעות."

דביר מור ז"ל הצטיין בכל תחום, הגיע להישגים מרשימים ברכיבת אופניים, התנדב לשנת שירות בניצנה ונפטר בגיל 20. כ"כ צעיר.
יוסי יפה ז"ל היה אדם משכמו ומעלה, נפטר בגיל 42 ועל לוח אבן סמוך לסככת ישיבה מוצלת (ליד חמוקי ניצנה) חבר אחד מני רבים כותב עליו מילים טובות, משווה אותו לשושנת הרוחות כשבאחת מרוחות השמיים האדמה, העבודה במשק, בשנייה, הצבא, ההגנה והביטחון, בשלישית, האמונה בנוער והחינוך וברביעית, רעות ידידות ומערכות יחסים עם חברים. המצפן הוא הדרך בה הלך.
אני אוהבת לעצור מול כאלו לוחות זיכרון ולקרוא על אנשים שלא הניחו לחיים לקרות להם, אלא שהם קרו לחיים, שפעלו, יזמו, נתנו, הותירו חותם.

"נדיר שאנשים בעלי הישגים עצרו וחיכו שהדברים יקרו להם. הם קרו לדברים." ליאונרדו דה-וינצ'י.
הלוחות הללו תמיד צובטים לי בלב. כאלו אנשים טובים, מוכשרים, ערכיים. לו היו עדיין בין החיים, היו ממשיכים לעשות ולתרום. למה מתו. מתו כי זו דרכם של כל הברואים שהגיעו הנה לזמן קצוב, מי לשנים ארוכות ומי לחיים אינטנסיביים וקצרים, חיים מעוררי השראה.

במחסום על כביש 10 בניצנה מאפסת את מד הקילומטרים, מהבית עד הלום – 234 ק"מ.
החייל מתעניין לאן, אני אומרת "הר חריף" ובלב עוד מתלבטת אם להדרים עד להר שגיא, מרחק נסיעה של כ-80 ק"מ מהמחסום. מה זה 160 ק"מ לחולת הגה שכמותי.
כביש 10 למי שלא מכיר הוא כביש צר, מתפתל, לא מתוחזק, מלא בורות ומהמורות. פעם, כשהייתי נהגת צעירה היתה לי נטייה ליפול לכל בור בכביש. השתפרתי מאז, אני מזהה את הבורות, עוקפת אותם או מכוונת את ההגה ככה שגלגלי המכונית יהיו מצדם ולא בתוכם. אבל מפעם לפעם, טראח, המכונית נופלת לבור, קצת גז, ויוצאת ממנו. הלוואי וזה היה פשוט גם בחיים עצמם.

תצפית שלוחת קדש ברנע
"אין שום דבר באופק, אין כלום", ממלמלת בחורה צעירה שמשקיפה על הנוף.
מכאן נראים הפיתולים בכביש כ"כ יפים, האופק גם הוא קו מתפתל של גבעות והרים בצד המצרי של הגבול, השמש מסתתרת ונגלית לסירוגין.
זו לא הפעם הראשונה שצופה בנוף היפה הזה ובכל זאת מצלמת כמה פריימים למזכרת.

מצפור הר שגיא
בין התצפיות המדבריות המשובחות בארץ. מכאן אפשר לראות את הר חריף, הר בתור, הר עודד, הר לבני, הר שמעי, הר עריף, הר חדב, הר חספס.
בקושי מזהה את המצוק של מכתש רמון אבל הוא שם באופק.
כ"כ הרבה שמות, גוונים וצורות שיש כאן בנוף. פראי. לא נגוע. מערב הר הנגב במלוא תפארתו ויופיו. גדר הגבול אי שם במערב, מצויין שהפעם היא לא בתוך הפריים.

היום השני, מסרים מהקלפים

מה הפלא שבכל הזדמנות שהכביש נפתח לתנועה, אני מגיעה לבקר. מכורה לנופים, למרחבים, לשטחים הפתוחים. וגם לתנועה. אלו מקומות שמגיעים אליהם בנסיעה. בג'יפ, באופנועים וגם במכונית פשוטה כמו שלי. עם נפח מנוע 1400 אני מרביצה סיבובים, מתמרנת בפיתולים המתעקלים, כאילו אני מינימום נהגת מירוצים/אופנוע ותיקה. יש רגעים שחדוות הנהיגה תופסת תאוצה, לוחצת על דוושות הגז והברייקס לסירוגין, מאיצה או מאטה, רוח קרירה נכנסת משני החלונות הפתוחים כמו מזגן טבעי.
מתענגת מהנופים, מהנהיגה האתגרית בתוואי כביש לא מהקלים. אולי באחד מגילגולי הקודמים רכבתי על אופנוע וברגעים כמו אלה, המשהו שבי שנזכר בחדוות התנועה, המהירות, העוצמה, נופי הפרא מתעורר וצוהל.

יש, אנשים שעוצרים בתצפית לחמש דקות, אני נתקעתי כאן שעה וחצי. מתחילה בנסיעה חזרה צפונה. מאטה בכוונה, סוטה לשוליים מאפשרת לרכבים מאחור לעקוף. זה מקום שאני לא רוצה לעזוב, להגיע למחסום ממש בדקה האחרונה, בחמש אחה"צ.

בצד הדרך ספסל, לוח זיכרון לסמ"ר ועץ שיטה שמבקש מהמטיילים שישקו אותו. אני תמיד עוצרת כאן , מוציאה בקבוק מים מהמכונית ונותנת לעץ לשתות.
ומה איתי? זמן לקפה שטח נוסף. שחור, חזק, מר, מעורר. לפי הגללים אני מבינה שהפראים ביקרו כאן, זה איזור המחייה שלהם. במובן מסויים אני שמחה שהגישה הנה מוגבלת לכמה ימים בשנה, אחרת היינו מניחים על הטבע את טביעת היד המטנפת שלנו. מלכלכים, מנגישים.
ככה טוב, שפעם בכמה זמן הצבא פותח את שערי הכביש לרכבים אזרחיים.

הכביש מזמן הפך למפורסם, חפשו "כביש 10"בגוגל ותגיעו להמון אתרים ותמונות. בין היתר שלי, כי כתבתי כמה וכמה פוסטים על הטיולים הללו. אני פחות מתרכזת בהיבט הטכני של "מה לראות או לעשות" ומספרת על מה הרגשתי וחשבתי. נקודת מבט אישית, מתוך ההתנסות שלי.
כל פעם שמגיעה לכביש, נוסעת/מטיילת בו בוריאציה אחרת. לרוב לבד. מעדיפה ככה, כי אז בתצפית של חמש דקות אני נשארת שעה וחצי. או עוצרת לתת מים לעץ ועל נדרך נשארת לשבת חצי שעה.
לנשום אוויר מדבר. לספוג אותו בנקבוביות שיחלחל לכל תא ותא בגוף.
אלוהים נתן לנו, צאצאי בני ישראל, את המדבר במתנה. לא כולם אוהבים ומעריכים את היופי והייחוד שבמתנה הזו ומי שכן, או-לה-לה, זו מתנה פנטסטית.

שקיעה מדברית

היום השלישי, 28.9, חג סוכות

העברתי את הלילה באותו חניון מהלילה הקודם, רק שהפעם מיקמתי את האוהל צמוד למכונית בקצה החנייה, רחוק מהאנשים, הילדים, המדורות והסינוורים. אם כבר לבד, אז עדיף ככה. לפי כמות רכבי השטח שנסעו לכיוון עזוז ניחשתי כמה צפוף שם.

חפצים שמשתמשים בהם מפעם לפעם או שנגמרים או מתכלים, כמו למשל, גפרורים. נשאר אחרון. וגם מזרון השטח הישן שאיבד מהנפח שלו והפך לדק-דק וכבר לא נותן תמיכה ראוייה לגב. אם ככה, לטיול הבא: גפרורים לערכת הקפה ומזרון "תחנת דלק" חדש לערכת השינה.

קפה של בוקר תחת צל עצי אשל בחניון מול תל ניצנה. קיפלתי את האוהל בזרירזות ונסעתי מרחק של כמה מטרים מחניון הלילה. דיירי האוהלים כולם כבר ערים, מפטפטים, שותים קפה. הלבד, שלי בולט מאוד לעומת הביחד של המשפחות המטיילות, הזוגות או החבורות.
החניון הקטן למרגלות התל מעניק לי שפע של צל, שקט ורוח נעימה. Setting אידיאלי לשחק בקלפים, להרתיח מים לעוד כוס קפה.

בבוקר היום השלישי לחופשה המדברית אני יכולה לסמן V על רוב הדברים שרציתי לראות ולעשות, חדשים ומוכרים. למעט "לדבר עם אנשים". חוץ מתשובות עינייניות לחיילים במחסום בכביש הגבול ששאלו מהיכן להיכן, לא דיברתי אתמול.
צום דיבור. זה טוב? זה רע? זה מה שזה. ולפעמים השתיקה מבורכת.
כמו ברגע זה, ששותה קפה מר ומעורר של בוקר, משב רוח בצמרות האשלים, ציוצי ציפורים. זה באמת הכרחי לזהם את השקט במילים שנאמרות?
ואם במקרה אתם תוהים לגבי מילים כתובות, כתיבה בעיני זה סוג אחר של דיבור פנימי. היא באה לענות על צורך פנימי של הכותב לנסח במילים ומשפטים מחשבות ותחושות. קודם כל עבור עצמו. הקורא פחות משמעותי, ואם אח"כ משתפים את הטקסטים הללו, מי שקורא מרוויח הצצה לעולם פנימי שמתנהל באופן עצמאי. אפשר להסכים עם דברי או לסתור אותם, זו דעתי.

היום השלישי, מסרים מהקלפים

הפסקת צהריים וחווייה מתקנת בבאר מילכה
זו פעם שנייה שאני כאן. הפעם הקודמת היתה כחלק מטיול ג'יפים שהוזמנתי אליו בפסח 17 והיה אחד מהטיולים הגרועים אי פעם. באותו טיול נוראי נסענו על התוואי של נחל לבן, עצרנו בדיונה וגם לקפה ומנוחה בחניון זה.
גם אז היו ערימות של זבובים, מילא הזבובים אם לפחות האנשים היו מסבירי פנים. לא משנה מה היה, משנה שהטיול ההוא נצרב בזיכרון כתראומטי.
כעבור שנים אחדות אני מגיעה לבד לאותו המקום עם היונדאי הקטנטונת שלי, מטיילת רגלית עד לדיונה, מטפסת עליה ואח"כ יורדת. חוזרת למכונית, פורשת שמיכה בצל עצי אשל ומכינה ארוחת בוקר-צהריים חגיגית. מזון לגוף ולנשמה.
מדפדפת הלאה את הזיכרון הרע.

ארוחות חג בשטח

"מה זה הבור הזה","סתם בור","בטח באר עם שם", שיחה בין כמה רוכבי רייזרים שעצרו להפסקה מ"הדרך המטורפת".
כן, יש לה שם. באר מילכה. באר גדולה, מכוסה ברשת, כך שלא ניתן להיכנס.
עיון במפה מראה לי שאני די קרובה לשרידים של שתי ערים נבטיות, חלוצה ורחובות שבנגב. הגישה אליהן היא רק בדרכי ג'יפים, יש לי זיכרון מעומם מאותו טיול קטסטרופלי שהתחיל בביקור בחורבות.

הדיונה סמוך לחניון לילה באר מלכה עקבות נחש בדיונה בנחל לבן

אני שמחה שבחופשה המדברית הזו התאפשר לי להגיע למקום ולחוות אותו אחרת, כשאני רגועה, שקטה, נינוחה. ואחרי האוכל להסתקרן ולפנות ימינה, לחלוף על פני חממות ושטחים חקלאיים של תושבי הישובים, באר מילכה וכמהין. זהו כביש צר שמוביל עד הגבול. ליד השלט הצהוב מסתובבת וחוזרת על עקבותי.
הינה עוד כביש בארץ שאפשר לשיר עליו את מילות השיר 'קפה באגדד', 'a desert road from Nizana to no-where'

הפסקת קפה אחרונה בחורשה קטנה מול מושב כמהין. המקום שקט, ריק, עם כמה שולחנות עץ לישיבה.
זמן לכתיבה, חשיבה, בהייה באוויר, גירוש זבובים, משחק עם הקלפים – ובעיקר נשימה של עוד קצת אוויר מדבר לפני שמתחילה בנסיעה צפונה. הביתה.

מסרים מהקלפים לסיום המסע

תמה החופשה המדברית באיזור פחות מוכר ומטוייל בנגב. 
תודה שהצטרפתם אלי ומוזמנים לשתף בתגובות מה לקחתם מהפוסט ואם מסקרן אתכם לטייל שם.