"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים"


אי שם במרחבי הנגב, בין גבעת מדור לחוד עקב, על התוואי של שביל ישראל מגיעים למשטח בהיר מצופה כתובות וציורים עשויים מאבני צור שחורות.
יש שיגידו "יצירות אמנות" ויש שיגידו "גרפיטי של מטיילים" שמקומו לא בטבע. ויש כמוני שפשוט יחייכו חיוך רחב למראה הנהדר הזה, יכוונו את המצלמה ויקליקו…

עברו כאן מטיילים, "שביליסטים" שהגיעו מכיוון דרום, אחרי שירדו מחוד עקב לקראת העלייה התלולה בעפרן, או "שביליסטים" שהגיעו מכיוון צפון, אחרי שירדו בעפרן התלול-הדרמטי-המדהים והם בדרכם למנוחה בשדה בוקר לפני העלייה לחוד עקב. גם אלה וגם אלה עם עייפות גדולה ברגליים אבל ניצוץ של שובבות והתלהבות בעיניים, ראו משטח ישר, שפע אבני צור ואמרו "מה טוב, הבה נטביע חותם". הורידו את התיק הכבד מהגב והלכו לקושש אבנים שאח"כ סידרו בתבנית שהמציאו.
ואז מגיעים מטיילים כמוני, שמתים על השטויות האלה, שמחפשים את השונה, המיוחד שמושך את המבט ולא יכולתי שלא לחייך חיוך גדול. מייד נשלפת המצלמה ואני מסתובבת בין הכתובות ומצלמת ללא הפסקה את הציורים והמילים הכתובות באבנים.

אילו הקבוצה איתה טיילתי לא היתה ממהרת הייתי גם אני מניחה את התיק, ניגשת לקושש אבנים ומשרטטת ציור, נגיד מנדלה. אבל אצה לנו הדרך, בכל זאת, היום קצר והנחלים זקוף-תלול לפנינו. כל שיכולתי באותו הבוקר היה לצלם ולתעד את הביטוי המקסים הזה. גם בדרך חזרה כשחלפנו שוב על פני "שדה הכתובות".

אהבתי את הדימיון ואת אהבת הארץ שעולה מהמילים וציורי האבנים הללו.

יבורכו המטיילים. ויבורך השביל.

כשפרסמתי בזמנו את התמונות בפייסבוק כתבתי שאם מישהו מהצופים ידו באחת מן הכתובות הללו שיידע ש"עשה לי את היום", והפייסבוק כדרכו להפתיע לעתים, הביא לי תגובות ממטיילים שכתבו, כן, זו הכתובת שלי, והתמונה העלתה בהם זכרונות מימים עברו.
מעטרת את הפוסט בניגוני דרך מוכרים ואהובים שמילה מפה ומילה משם כתבו המטיילים שתרים את הארץ לכל אורכה על השביל.

בואו נשיר את השיר המטורף של הארץ 
בואו נשיר את השיר הצהוב של החול 
יחפנים מתהלכים לאורכה ולרוחבה של הארץ 
ועושים איתה אהבה, אנשים פורקי עול. 

איפה הארץ ההיא, שקראו לה קטנטונת? 
איפה אותה אהבה מגוללת בחול? 
אנרכיסטים הולכים בדרכים, לעורם רק כותונת 
ובוערת אש בראשם ששורפת הכל? 

תנו לי לשוב אל אותה הפינה הנידחת 
איפה אותם החיים עם שמחת הפשטות 
תנו לי מילים עזובות, מנגינה נשכחת, 
להוציא מבין הקוצים, קרעים של ילדות.

תנו לי לשיר את השיר החולה, הקודח 
מאוהב וזרוק אמיתי בלי זהות וזכויות 
תנו לי לחזור בדרכים החולות אהבה לירח 
שוב לחזור ללכת יחף על שברי זכוכיות.

יהושע סובול

אהובתי כמו ארץ מדבר
לא מתמסרת קל לי בכלל
להצגות שלי היא לא קהל
אפילו שרוצה אותי כבר
דוחה כל גינונים של מחזר
דווקא אז אני אוהב אותה יותר

אהובתי כמו ארץ מדבר
יש בה ניקיון בוהק וצח
כשאם אני מעט מלוכלך
אפילו שרוצה אותי כבר
לא תיתן להתקרב לא תעטר
דווקא אז אני אוהב אותה יותר
דווקא אז אני אוהב אותה יותר

היא לא אוהבת כשאני מדבר
היא אומרת שאני משקר
אפילו בשתיקה
כמו לא שווה אפילו יריקה
היא בטח לא שוכחת 
ועדיין לא סולחת
בימים ארוכים ארוכים
כבר מזמן הייתה עוזבת 
אלמלא הייתה חושבת
שתמצא בי מים מתוקים

אהובתי כמו ארץ מדבר
דוקרת כצור צורבת כעקרב
חודרת לעצם כרוח כדים קרה
אפילו שרוצה אותי כבר
מייבשת אותי לראות אם אשאר
דווקא אז אני אוהב אותה יותר

מאיר אריאל

בריאת העולם / עזיז
ולאחר שברא האל הטוב את העולם, קרא לשריו שיבואו למשול בו בשמו.
ראשון הופיע שר הים, ואלוהים הטוב אמר: "את תקבל ממני את רוב שטחו של העולם, מים רבים, תהומות, שפע יצורים קטנים, סערות הים הפרועות וגלים גדולים ופרועים. אליך יבואו כל הנוודים חסרי המנוח.
ואחריו בא שר היערות והג'ונגלים, והאל הטוב אמר:
"אתה תקבל ממני את רוב הירוק בעולם, קו המשווה לך הוא בני. אתה תמשול ביער ובג'ונגל. פרחים, פרפרים ססגוניים וצבעוניים יהיו שלך. וכן את נחש האנקונדה והממבה הקטן אתן לך. אוצרות חבויים, פלגי מים ואגמים שלך יהיו. אלין יבואו ההרפתקנים ומחפשי האוצרות".
ולאחריו בא שר הערבות, ואלוהים אמר: "אתה תקבל ממני את מרחבי הפרא, עשב גבוה, סוסי בר פראיים, טורפים ובע"ח גדולים… אלייך יבואו אוהבי החופש. "
ולאחריו בא שר ההרים, ואלוהים אמר: "לך יהיו הררי השלג, פסגות נישאות, את האלפים וצוקים נישאים ותהומות, ורוח קרה ונוקבת. אליך יבואו אוהבי הבדידות, המשוררים והנביאים".
ואז אלוהים הטוב לקח את השק והתכוון ללכת הביתה, והנה בא שר המדבר הזקן, עייף בלוע וקרוע.
"מה לך מאוחר כל כך ? " שאל אלוהים ברחמים ואמר "הן חילקתי כמעט הכל, וכמעט לא נשאר דבר."
חמק שר המדבר ואמר: "אם דבר לא נותר בשבילי, לא נורא, אל הדרך בה יצאתי אשוב כלעומת שבאתי" "רגע רגע" אמר אלוהים, "אמצא דבר מה". חיפש אלוהים ונתן לו את הנותר, וכך אמר: "ראה, הכל כבר נלקח, נותרו רק סלעים ומרחבי חציה".
ניער אלוהים את השק, ואט אט נשרו חולות ואבק. "ראה" אמר אלוהים, "את רוב בעלי החיים הגדולים כבר לקחו, נשארו רק גמלים, צבאים, נחשים, וכמה מכרסמים, בהם מאסו כולם"
לקח המדבר הכל בנפש חפצה, ואז אמר האל: "אפצה אותך, אלייך יבואו כל הנוודים חסרי המנוח, ההרפתקנים, כל המשוררים אוהבי הבדידות, המשוגעים, כל הנביאים, אוהבי החופש, וכיוון שאתה כל כך מר וקשה תהיה אתה אבן הבוחן של כל הדברים הגדולים…"

ארץ שיושביה היא אוכלת
וזבת חלב ודבש ותכלת
לפעמים גם היא עצמה גוזלת
את כבשת הרש.

ארץ שמתקו לה רגביה
ומלוחים כבכי כל חופיה
שנתנו לה אוהביה
כל אשר יכלו לתת.

שב החצב לבן לפרוח
שם בדרך יחידי
והיסמין ישיב ניחוח
שדות הזמן שלה האבודים.

כל אביב שבים לה סביוניה
לכסות את כל קמטי פניה
רוח קיץ עצב אבניה
ילטף באור.

שב הסתיו עם כובד ענניה
לעטוף אפור את כל גניה
והחורף את שמורות עיניה
הבוכות יסגור.
נתן יונתן

השביל הזה מתחיל כאן 
בין סניף בנק למעין 
לא סלול, לא תמיד מסומן 
השביל הזה מתחיל כאן. 

חוצה את העיר 
עולה על ההר 
ממשיך על הים 
ממשיך גם מחר 
חותך באויר, בין הבתים 
יוצא אל האור, אל חיים חדשים. 

לך עליו, עלה עליו עכשיו 
לך עליו, עלה עליו עכשיו 
מלאכי ציפורים מעליך 
מלווים את צעדיך 
מרחוק נדלק אור 
אל תסטה כדי שתוכל לחזור. 

השיר הזה מתחיל כאן 
כחול על הדף הלבן 
לא גמור, לא תמיד מכוון 
השיר הזה מתחיל כאן.

אהוד בנאי