ימי קורונה: יפו זה כמו חו"ל, רשמים מדרום ת"א

"כלום לא עצוב, הכל כרגיל, כלום לא קורה פה, הרבה כאבים בגוף והרבה כאבים בלב", שר אביתר בנאי ברדיו, כשגלגלי המכונית שלי מתגלגלים דרומה. לא דרומה-דרומה, אלא לדרום תל אביב.

"תגידי לי מה כן, לא מה לא", היא אומרת לחברה שמנסה לשכנע אותה שדירה זו לא השקעה טובה,"ייקח מלא זמן עד שתראי ממנה כסף"
ואני מוסיפה, ייקח עוד מלא זמן עד שיהיה בסדר להסתובב בפנים גלויות, ללא מסיכות, עד שנראה ימים נטולי "מקדם פאניקה".
בינתיים עטוייה במסיכה יצאתי לחצי יום של סיור אורבני עצמאי ברחובות של דרום העיר.

מוזמנים להצטרף לרשמים שנרשמו תוך כדי תנועה בפתק סלולרי, לצד צילומים מהקנון שהתלוותה אלי.

משהו דווקא כן קורה בנמל יפו, הוא עובר שיפוץ, סוג של מתיחת פנים. במקום להשקיע בשימור המבנים הישנים מפעם לקחו מכולות ומערימים אותן, זו על גבי זו, כמו קוביות צבעוניות של לגו.
"היה ביניין", הורידו הכל, רוצים לחדש את האיזור, להפוך ליותר אטרקטיבי"
השערות של עוברים ושבים, שכמוני מתפלאים מהשינוי שהאיזור עובר.

מעט ספסלי הישיבה תפוסים, אין בתי קפה פתוחים רק כמה מסעדות שמוכרות פיש אנד צ'יפס בטייק אוויי.
רשתות הדייגים משמשות אובייקט צילומי שמושך לא רק אותי, צלמים חובבים נוספים מכוונים את העדשה לכיוון סבך החוטים השקופים, או ערימות החבלים הצבעוניים. חבלים שמשמשים את הדייגים למשוך את הרשתות מהים. יכולים לשמש בעת צרה גם כחבל תלייה, כשיימאס סופית מכל החרא הזה… סתם… אל תקחו אותי ברצינות…

בינתיים לא נעים לי להיות כאן. קבלת הפנים שנמל יפו עשה לי אחרי זמן רב שלא התראינו לא עשתה חשק להישאר.
המון אנשים, חלקם עם מסיכה על הפנים, חלקם בלי. אני לא מורידה את שלי, אפילו שפיסת הבד מקשה על הנשימה.
אולי בכל זאת הייתי צריכה לנסוע דרומה-דרומה, לנשום אוויר מרחבים נקי, שטוף מאבק.

לא רלוונטי, כי עכשיו אני כאן, עדה להזנחה, לליכלוך, לצפיפות עם פוטנציאל הדבקה, לציורי גרפיטי ישנים על הקירות. מצלמת בכל זאת את הפרפר והעיניים. בטוחה שצילמתי את הקיר הזה בעבר. מתי זה היה? נדמה שחלפו מאז חיים שלמים.
הקורונה, בין יתר תופעות הלוואי שלה, עיוותה את תחושת הזמן שלי. סגר וימים ארוכים, שלא נגמרים, נוזלים זה לתוך זה, מתערבבים לעיסת זמן לא ברורה.
והינה השבוע הגיע הגשם והכריז בקול רעם מתגלגל, "היגעתי!" כלומר הקייץ הלך?
"נראה לך?" עונה לי הסתיו, "הקייץ הזה ברנש קשוח, הוא לא ימהר להסתלק, עוד יהיו ימים חמים, אבל אל דאגה, אני כבר כאן, תרגישי אותי במיוחד בקצוות של היום, מוקדם בבוקר וכשהשמש שוקעת".
נו טוב, אני מתרצה.

ובינתיים, מקבץ שלטי סכנה בכל השפות והווריאציות מצליח להעלות חיוך על פני, מתחת למסיכה… סכנה בונים, סכנה טובעים, סכנה זוללים ומשמינים, סכנה מצטופפים ונדבקים, ס כ נ ה   ק ו ר ו נ ה… נה… נה…
אני לא מיוחדת, אני כמו כל מישהו אחר שניצל שבת נאה אחרי הגשם להגיע תל-אביבה, לקנות משהו ללעוס, בירה בכוס פלסטיק, למצוא במקרה ספסל פנוי ולשבת, כמו שפעם היו יושבים ליד שולחן במסעדה.
עכשיו, בימי הקורונה, הרחוב עשה הסבה ל"מסעדה" באוויר הפתוח. דגים מטוגנים, תפ"א מטוגן טבול בקטשופ. הקהל הישראלי מת על האוכל השמנוני הזה. לו היו רואים אותנו היפנים, היו מתים מהזלילה ההמונית בציבור, דבר שלא יעשה ביפן.
אבל… יפו זו לא יפן וגם לא אירופה… ועדיין עם אווירה קצת כמו בחו"ל.

בימים רגילים, כשאני מצלמת פריימים אורבנים בדרך פלא אני מצליחה לרוקן אותם מאנשים. ככה אני אוהבת לצלם. הפעם אני דווקא משאירה את ההמון בפריים. הציבור הרחב שהתבקש חודשים ארוכים לא לצאת מהבית ועכשיו, כשמותר לו, הוא יוצא ובגדול.

ילד: "אבא, ראיתי סוס"
אבא: "סוס אמיתי?"
ילד: "כן, הוא הלך"
הילד צודק, עבר כאן, ברחבה ליד הים, סוס אמיתי בתפקיד "אטרקציה לילדים", שיעלו עליו לסיבוב תמורת כמה שקלים.
עכשיו אותו ילד, שראה סוס נושף אוויר בקש לתוך בקבוק השתייה שלו, עושה בלונים. מצחיק אותי, מזכיר לי את הכוס קש שהיתה לי בילדות, ואיך לפעמים במקום לשתות הייתי עושה "בלונים"…
חיוך מס. 2 מתחת למסיכה.
יש גם הרבה בועות סבון שילדים מפריחים מצעצוע שקנו להם ההורים מאחד הרוכלים שמסתובב בין ההמון עם מבחר "שטויות".

הזמנתי לחצי-יום טיול אורבני חברה טובה, רציתי שנסתובב יחד, נרכל, נדבר, נצחק. היא לא חשה בטוב, ואני? לא וויתרתי והיגעתי לבד. ברירת המחדל שלי. חסרה לי מאוד האנרגיה של עיר גדולה. לפחות התלבשתי יפה. היה קייץ ארוך ומתיש, היתה קורונה ארוכה שהתישה לא פחות, למי בכלל התחשק להתלבש יפה.
מול הים אני מפשילה מסיכה, מאווררת את הפנים עד שמגיעים עוד אנשים ושוב צריך לכסות חצי פנים.
"איזה כייף, לנשום קצת אוויר מהים, איזה כייף", סבתא מתלהבת, מנסה להלהיב גם את הנכדה.
לו הייתי מראה חלק מהתמונות שצילמתי בזמנים אחרים, תמונות עם כמויות של אנשים, הן היו ממחישות את הסלוגן "תל אביב, עיר ללא הפסקה".
"This is hardcore", ציטוט מטי-שירט שחור שלובש בחור שעומד ליד הגדר ומביט בקו החוף של העיר הגדולה.
תל אביב. עיר ענקית, עיר שלא נגמרת, אורבניות הארדקור.

שני עארסים בפורש לבנה, הרעישו בסיבובי סרק מלאי דאווין, חנו ברברס, סגרו את הגג האדום. נוהל יציאה מהמכונית בימי קורונה, פורש או יונדאי של פשוטי העם, לעטות מסיכה על הפנים.

"וויין אִינְתָ?" הוא שואל את החבר בטלפון, וממשיך לדבר בערבית שוטפת, כנראה מספר לו שהוא מול הים, שכדאי לו גם לבוא.

אֵלְבַּחְר אֵלְאַבְּיַץ׳ אֵלְמֻתַוַסֵﬞט. אני חולה על החופים הצפוניים יותר שלו, נתניה בית ינאי, נחשולים, דור, הבונים. החופים התל אביבים עבורי הם כמו אטרקצייה תיירותית, לשבת ולהתבונן באנשים על החוף, לחפש ולמצוא נקודות מבט מעניינות, משעשעות.
כשקמה ללכת אחרי הפסקה קצרה מול הים קולטת שדרכתי קודם על חרא טרי שנדבק לסולייה וגם שהתיישבתי על בדל סיגרייה. חרא של אנשים שלא אוספים את הקקי של הכלבים ושלא זורקים את הזבל שלהם לפח…

"…איש אינו יודע האם בסוף הדרך ניפגש… גם אם זה קשה אנחנו שנינו את הכל עוד נשנהאני ואת לא נשנה את העולם הזה"
בחור צעיר בתסרוקת אפרו מסלסל את מילות השיר המוכר בהופעת רחוב מול הים.
"…עבר דרכים וטלטלה, אנא אלי שמור נא עליו"…
וגם שמור נא עליה, עלינו, עליהם, עליה ועלי.

"מחשבות. שאלות. למי אני רוצה לעזור?"
נקודות עיניין מנטליות על גבי הקלף הכתום ששלפתי אתמול מסדרת הקלפים שלי "מהי הדרך?"
בצד השני של הקלף "הגרלתי" במקרה או שלא, את הרחובות הסמוכים למתחם התחנה, אליפלט, שלוש, אילת, אברבנל. שמות מוכרים.
אתמול כשהיבטתי במפה לא זכרתי באיזה כיוון הים. פתאום, בלק-אאוט, הכיוון "מערב" הלך לאיבוד.

זמן רב שלא הייתי כאן. אם אני זוכרת נכון, רחוב אילת נמצא צפונה לכיכר השעון. מתחשק לגשת לבחור שיושב על הספסל ואוכל פלאפל בפיתה, שיסביר לי איך להגיע, בלי לשאול את גוגל. סורי, הוא לא מכאן. עובד בסיירת הניקיון הסביר לי, ישר, ברמזור שמאלה ואח"כ ימינה, תגיעי לרחוב אילת.

"בזוגיות עושים פשרות, בבנייה לא" + מלא-מלא שלטים עם המילה "להשכרה", בגדלים וצבעים שונים.
" לאן נעלמה האהבה? אם אתם מרגישים שהזוגיות חונקת אתכם… בתהליך אימון של שניכם יחד או רק שלך, נשפר את התקשורת הזוגית, נשחרר תסכולים וכעסים שהצטברו ונמצא את הדרך לשמור על המרחב…"
על לוח המודעות מופיעה גם כרזת פרסומת לסדנת כתיבה, טקסטים שיריים, מזוקקים, מדוייקים, מוקפדים. בדיוק הפוך מהטקסט האסוציאטיבי שאני מקלידה תוך כדי תנועה.
"יפו זה כמו חו"ל", היא אומרת לה ומתעניינת, מתי חזרה ואם היא ממשיכה לעצב.
חבל שלא שאלה אותי. הייתי מספרת לה שחזרתי לפני שנה ומאז אני מלאת געגועים למסעות. רק שאין לי עדיין מספיק כוחות לצאת לדרכים. מסתפקת בסיבוב קטן ביפו.
עדיין לא היגעתי לרחוב אילת. אילת, כמה זמן שלא הייתי בעיר הדרומית, בהרים המקיפים אותה, בים האדום. רציתי הקייץ להשלים סידרה, התיכון, המתוק והמלוח. חסר לי האדום. אולי שבוע הבא? אולי חודש הבא?
תשחררי תסכולים וכעסים שהצטברו, תמצאי את הדרך חזרה אל המרחב האישי שלך, שהקורונה צמצמה והגבילה.

רבע לשלוש. חלפתי על פני רחוב נחמה שמוזכר בקלף. היגעתי גם לרחוב ניצנה. סימטה קטנה ליד רחוב אילת.
מקומות מוכרים מן העבר הלא רחוק. אני בדרך לאברבנל. יש רחוב כזה גם ברחביה שבירושלים, יש גם בי"ח לחולי נפש, שלא עלינו.

הרחובות של דרום העיר, עירבוביה בין ישן וחדש, נקי ומלוכלך, צעיר וזקן, עני ויקר.
איזור שפעם נחשב לחלק העני והנחשל של העיר הפך לטרנדי ונחשק, כזה שמושך צעירים ובורגנים שהפרוטה בכיסם לקנות דירה במחירים מופקעים.

חמש וחמישה. עייפתי.
היגעתי לכל הרחובות שהופיעו במפה הכתומה שעל הקלף. לא ידעתי שבזמן שלא הייתי כאן בנו טיילת חביבה, מקבילה לרחוב אילת. דשא, שביל אופניים, ספסלי ישיבה לתושבי העיר ואורחיה. לא ידעתי שקצב גידול הביניינים החדשים הוא עד כדי כך מהיר. כמעט שלא נשארו בתים ישנים והמעטים שנותרו בקרוב יהרסו לטובת מגדלי יוקרה.
מוצאת מקום לשבת באחת הסימטאות סמוך לשוק הפשפשים הסגור, לאכול סמבוסק חם, לאגור כוחות, ללגום סחלב חם ומתןק. וגם לנעוץ מבט בצעירה שמדביקה יריעות בד למוטות, זה עבור הפגנת הדגלים השחורים והוורודים שתתחיל בחמש וחצי.

החושך ירד. איבדתי עיניין בהמולה של שעות הערב, בתורים הארוכים למאפיות והמזללות.
זמן לחזור הביתה.
מין תקופה משונה כזאת, כשכלום לא קורה, חוץ מ-"הרבה כאבים בגוף והרבה כאבים בלב"

Comments

2 תגובות על “ימי קורונה: יפו זה כמו חו"ל, רשמים מדרום ת"א”

  1. תמונת פרופיל של sikis izle

    If you want to use the photo it would also be good to check with the artist beforehand in case it is subject to copyright. Best wishes. Aaren Reggis Sela

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      אמנות רחוב, כאשר היא מוצגת ברחוב, ברשות הרבים, מיועדת לזה שאנשים יתבוננו בה והיום גם מצלמים אותה. אין לדעת מי צייר ואיך לפנות אליו. הצילומים שלי לא מפרים זכויות יוצרים. זו הדרך בה אני מתבוננת בעולם ונהפוך הוא, אני עושה שירות לאמנים שמצלמת את עבודתם ומציגה בבלוג שלי.