"להעיז לחלום" אַלִּיבָּא דְּתל אביב-יפו

לאחרונה אימצתי סיגנון כתיבה מתגלגל תוך כדי שוטטות אורבנית סולו. כשהמילים עולות בי ואין אף אחד לצידי לשתף, מוצאת מקום לשבת, שולפת מהתיק פנקס או את המכשיר הסלולרי, כותבת בעט או מקלידה. פיסקה שמצטרפת לפיסקה, עד שמתקבל רצף אסוציאטיבי שנכתב כטריגר למה שראיתי וחוויתי. התנועה ברחובות, ההתבוננות, ההתרחשויות שאני עדה להן הולידו בי שפע של מילים, כשטיילתי חודש שעבר באתונה וגם קרוב לבית, בסימטאות של יפו בשישי שעבר.

בהתכתבות הערב עם חברה אני מעלה אפשרות לדלל את המלל. "המלל שלך שובה, היא כותבת לי, אני אישית, אצטער מאד אם תצמצמי אותו. מפני שהוא מעבר למתן מידע, נותן גישה לנימים מיוחדים שלא כולם יודעים או רוצים לחשוף".

לפניכם אם כך פוסט משובץ תמונות של אמנות רחוב שצולמו במהלך השוטטות התל אביבית שלי, לכבוד תל אביב-יפו שבימים אלו מככבת בכותרות כעיר שמארחת את תחרות האירוויזיון ומפזרת לכל עבר את הסלוגן שמאוד מוצא חן בעיני: "Dare to Dream". וברשותכם אוסיף משפט שכתבה לי חברה "העולם לא יוכל להתקיים ללא אומנות", וגם ללא חלומות.

בוקר יום שישי. הבוקר נהגתי בחוכמה ושמתי בתיק את הכובע הוורוד, כי אין לזלזל בשמש הישראלית, במיוחד אם בכוונתי להסתובב ברחובות עד שאתעייף. היעד – נמל יפו, אמנות של גלריות ושל קירות הרחוב, צבעים, טקסטורות, ים, אווירה ישראלית.
משווה בין האווירה ביפו לבין עיירות הנמל באיים היווניים בהם ביקרתי לאחרונה, אגינה ואגיסטרי. בכולן כשיצאה השמש היא קפחה בעוז ובכולן הקפדתי על הפסקות קפה ו…פחמימות.

אחרי הפסקת קפה כשחלפה השעה עשר ניגשת לאחד ההאנגרים שמציג תערוכה קבוצתית בשם "צבע הדברים". אמנות ישראלית למכירה.
אני מצוטטת לבחור ובחורה בבגדי ריצה, הבחורה מסתכלת בו זמנית בטלפון ובאחד הציורים
הבחור: אני לא מבין כלום בציור
הבחורה: אז במה יש לך השכלה?
הבחור: אין לי השכלה, חוץ מלרוץ ולהרים משקולות אני לא יודע כלום
הבחורה: אתה טיפש. יאללה מיצינו?
והלכו. הוא לא נראה טיפש, לא יודעת איך בחורים טיפשים אמורים להיראות, אבל לי זה נשמע כמו הומור עצמי.

לגבי הציורים בתערוכה, אין הרבה מה להבין. זו תערוכה קבוצתית, כל חבר בקבוצה תרם ציור והם תלויים בצפיפות זה לצד זה, ליד כל ציור מדבקה עם שם ומחיר.
הצפיפות יוצרת כתמיות של צבע. הינה אני מתחילה לדבר במונחים "בצלאלים"… מתנשאים משהו… אבל לא. אני בעד להנגיש את האמנות לקהל הרחב.
כמה תהיות שעלו בי תוך כדי סיבוב בתערוכה: טווח המחירים נע בין 800 ל-3000 ש"ח, לפי מה קבע כל צייר/ת את המספר שלו? האם לפי מידת התחכום של הציור? לפי מידת הפרסום של הצייר? פה ושם ליד המחיר מודבקת נקודה וורודה שמציינת שעבודה מסוימת נמכרה, מתוך אולם גדול עם כמה עשרות ציורים. למה דווקא ציור זה.

זוג נוסף שמתבונן בציורים
היא: הבנות חזרו להבעה נאיבית משהו
הוא: כל אחד עם ההבעה שלו

אני מצלמת פרגמנטים מתוך הציורים. בעיקר פרפרים, מעגלים וצבעים שמושכים לי את העין. לקראת סוף הסיבוב ראיתי ציור שממש מצא חן בעיני אבל אני לא קונה. אני לא "צורכת" אמנות במובן הזה, להיפך, אני עצמי מייצרת אמנות, "לפי ההבעה שלי" .
לפרוטוקול אציין שעד כה מעולם לא מכרתי ציור. נתתי מתנות, אבל כסף לא קיבלתי.
שאלות פתוחות למי שיוצר אמנות:
עד כמה חשוב לי שישלמו עבור יצירה שלי? ואם ישלמו, כמה?
בעולם ממוסחר שלכל דבר יש מחיר גם לציור יש מחיר. הכי אהבתי את המדבקות שציינו בצנעה "500 ש"ח לתרומה".

ועל הפוסט הזה ליאת כותבת לי: "אני חושבת שיש יופי רב בלהתפרנס ממלאכת כפייך ולא משנה מהי. אם ציור גורם לך אושר ושמחה ואתה אוהב אותו למה שלא תקנה אותו? אנחנו לא מוציאים על התאהבות בדבר יפה כמעט כלום, למה? אמנות נחשבת עדיין כמותרות ואני חושבת כי העולם לא יוכל להתקיים ללא האומנות, לכן לקנות או למכור ציור זו ברכה מוסרית"

השעה מתקרבת לחצות היום.

אחרי קפה של בוקר ושיטוט נינוח באיזור הנמל, קרוב לים אני רוצה לצלול לעומק הסמטאות. אבל לפני כן, פחמימות! חנות המאפים של אימפריית אבולעפיה. סמבוסק עם גבינה בולגרית חם, טעים, משביע. מעורר זיכרונות מהבורקסים היווניים. לא עושה השוואות, היווניים היו טעימים וגם הישראלי-ערבי טעים. בצל של מגדל השעון יושבת ללעוס, לוטשת מבטים בנהגים שמזדחלים בפקק, כמה טוב שאני הולכת על שתי רגליי.

הרבה מאוד זמן שלא הייתי כאן. המפגש הנוכחי שלי עם יפו הוא מפגש עם מוכר – חדש, בוחנת מה נשאר אותו הדבר ומה השתנה.
לא השתנה – בעלי חנויות שגורפים את כל הג'יפה ישר לרחוב.
השתנה – אתר הבנייה מול כיכר השעון שהפך למלון מפואר. מעיד על הזמן שנעדרתי מהאיזור.

רואה שלט "מרכז מידע לתייר", פונה ימינה בעקבותיו, נכנסת ושואלת אם אני יכולה לקחת מפה חינמית.
כן, אומרת לי הבחורה הצעירה שממיינת חולצות ארוויזיון. תולשת עמוד מכל מפה, ת"א, נצרת ואילת. לוקחת גם שתי גלויות חינמיות ממוזיאון אילנה גור שאגב, מעולם לא ביקרתי בו ונאמר לי שאכן שווה ביקור. האספנית שבי מרוצה מאוד מ"השלל" הגיאוגרפי שיתווסף לאוסף וישמש אותי לגלויות היומיות.
הייתי נשארת עוד זמן בטוריסט אינפורמיישן לסקור את הגלויות התל אביביות בסטנד ואולי קונה כמה, אבל הסתובב בחור שהפיץ אנרגיה של לחץ, יורה הוראות לבחורה: תסדרי יפה, סחורה של מאה שקל צריכה להיראות כמו מאה שקל. על המדפים מונחים מלא שטויות של ארוויזיון למכירה. העיר הזאת השתגעה לגמרי. ביני לביני תוהה מי קונה את השטויות הללו, ועוד במאה שקל. כנראה שיש ביקוש מצד חובבי אירוויזיון מושבעים.
בדרך ליפו שמעתי ברדיו שלנטע יש שיר חדש בשם "ננה בננה". העתיקה ממני. ככה בדיוק קראו לי כילדה, אילנה בננה. מעניין אם מילות שיר הבננה יהיו באותה רוח דבילית ונמוכה כמו שיר הצעצוע.

ביקור בשירותים הציבוריים והמשך לתוך השוק. לשמוליק ידידי יש דירוג לשירותים ציבוריים, לפי הסקאלה שלו השירותים ביפו מקבלים ציון של שתי אסלות (מתוך חמש), לא נקיים במיוחד, אבל מצד שני הם זמינים ובחינם. יש שירותים גם במבנה שבנמל, הם מקבלים ציון של שלוש אסלות.

למעט שם של רחוב ביפו שלאחרונה התחדש בגרפיטי וסיקרן אותי לראות לא היתה לי שום תוכנית. נתתי לרגליים להוביל עד שלקחו אותי לפינת רחוב בעלי התוספות. חבורת אמנים שציירה בכישרון רב על הגדר. חבל שמכוניות חונות על המדרכה הפריעו להינות מהציורים במלוא הדרם. תוהה היכן פקחי העירייה כשצריך אותם.

צילומי הציורים החדשים שהתווספו לגלריית הרחוב:

לב יפו בצהרי שישי תוסס ועמוס אנשים, יש שוק לעבודות יד, מסעדות, מזללות, בתי קפה וכמובן חנויות השוק שחלקן סגורות בשישי. כמו בשווקים אחרים בארץ ובעולם, גם כאן כל חנות שמכבדת את עצמה מתהדרת ב"גרפיטי תריסים" . ציורים יפים. כדאי אולי להגיע בשבת בבוקר, כשהכל סגור ואז להינות מסיור בגלריית רחוב ללא הפרעה.

אני מתמסרת לשיטוט האינטואיטיבי, כמו באתונה, הלב והעין מובילים. כתם צבע מושך אותי לשם, ומשם לכאן. מגיעה לרחובות עם שמות שמעולם לא הייתי בהם, נכנסת לחדר מדרגות בגלל הבלטות הצבעוניות של פעם ומופתעת לגלות פוסטר ישן של מפת עולם תלוי ברישול.

הורים אוספים את הילדים מהגן, איש עם מאוורר ישן ביד אחת ומעדר ביד שנייה, מעמיס את המציאות מהשוק למכונית, צפירות של נהגים חסרי סבלנות, ריב קולני על חנייה, "אבל אני הייתי פה קודם" .
ובכן, אני לא הייתי כאן הרבה זמן. מצא חן בעיני מה שראיתי ואין לי ספק שעוד אחזור.

כמו באתונה ככה גם ביפו, לא מוציאה אף לא מילה מהפה. רק עושה עיניים לכלב חמוד, אני מסתכלת עליו, הוא מסתכל בחזרה, עושה ככה עם הלשון, מצחיק אותי, אני מחייכת אליו, הוא ממשיך לנעוץ בי עיניים ירוקות, אתה כזה מתוק אני אומרת לו בלב, ממשיכה לחייך והולכת הלאה לדרכי.

תגידו מה שתגידו על ת"א, רק בעיר הזו ראיתי ספסל חכם, שהוא למעשה פלטה של תאים סולארים עם שקעי הטענה לסמארטפונים וגם ווייפיי חינם. נותנים לך, תקחי. אני מתחברת לבדוק את איכות הסיגנל של עיריית ת"א. סביר.

אגב #1, ראיתי סלב, בעיקר גאה שזיהיתי אותו
אגב #2, למי שעדיין לא שם לב, המקרמה עשה come back
אגב #3, נרגעתי, גם ביפו יש פרידה קאלו למכירה, כתיקים (בנאלי) וגם כוילון חרוזי במבוק, כמו שפעם היו שמים בהול שמקשר בין הסלון למסדרון, גם זה כנראה חזר לאופנה. בקרוב נראה וילונות מקרמה סטייל שנות השבעים
אגב #4, אם יש לכם בבית גובלן עתיק שאין מה לעשות איתו אפשר להשתמש בו כריפוד למושב של כיסא
ועל ארבעת האגבים הללו אצטט ברשותכם סטיקר שראיתי על תמרור: "Sometimes you just gotta ask yourself WTF"

לסיום הפוסט התל אביבי – מקבץ תמונות של אמנות רחוב סרוגה שצולמו לפני כמה חודשים בלב תל אביב. מוצא חן בעיני החופש לבחור גם בחומרים אחרים כמו חוטי צמר ולא רק ספריי צבע כדי לבטא ב"הבעה שלה" את מה שבא לה. זה קיר שלא ניתן להתעלם ממנו, מבקש להתעכב לידו, לבחון את הדמויות הסרוגות, לשים לב למלאכת הסריגה העמלנית וההדבקה על הקיר ברחוב צדדי.

ולקינוח שני ציורים של דדה שמזמן השתדרג מ"אמן רחוב" ל"אמן גלריות" מוערך.

מוזמנים לקרוא פוסטים נוספים שכתבתי על תל אביב

המלצה לקריאה נוספת

ניני אטלס מהבלוג "חמושה בעדשה" יצאה לסיורים בתל אביב וכתבה סדרה מרתקת של פוסטים על העיר ועל בתים מיוחדים ושובי עין

Comments

4 תגובות על “"להעיז לחלום" אַלִּיבָּא דְּתל אביב-יפו”

  1. תמונת פרופיל של ניני אטלס

    איזה יופי של פוסט איגדת לך כאן. יפו בעיני היא אחת הערים היפות בעולם.
    אני מרבה לשוטט בה. מייחלת לרגע שיקומו תושביה וכל בנין ושכונה, יחליטו
    לקום ולעשות מעשה ולהוכיח, ששלהם הכי יפה. בבנייה ושיפוץ כאיש אחד.
    זו עיר שלא רק הקירות, פונים אליך באמירות שונות
    אלא כל מרפסת ומרצפת. והן אומרות המון.
    נהנתי לקרא והמון תודות על הקישורים לרשומות תל אביב שלי.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      יש ליפו היסטוריה ארוכת שנים והיא עיר לא אחידה במראה שלה, חדש וישן שמעורבבים יחד. גם שוק הפשפשים קיבל לאחרונה טוויסט עדכני והפך היום למקום מפגש לבליינים ותיירים לא רק מי שמחפש מציאות או וינטאג'. בהחלט יש מה לראות, לעשות וללמוד בעיר הזו. שווה ביקור.
      שמחה שנהנית לטייל איתי שם.

  2. תמונת פרופיל של חוה
    חוה

    בזמנים שגרתי בה (יפו) הפתיעה וריגשה אותי כל רגע (מחדש).
    אמנות הסריגה נהדרת.
    תודה על הטיול הוירטואלי. אני נהנית לשוטט איתך …
    חוה

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה חוה, אני זוכרת את השוטטיות שלנו יחד בסימטאות של יפו. יש עוד המון מה לגלות בה. בעיני זה סוד הקסם של ת"א-יפו, זוהי עיר ענקית שכל הזמן מתחדשת וכל הזמן מפתיעה מחדש.