על השביל, מכפר הבפטיסטים לתל אביב

לפעמים אומרים לי בטון של קנאה גלוייה או נסתרת, "איזה כייף לך, את מגשימה חלום"
לא תמיד אני יודעת מה לענות אז מחייכת בשקט. חיוך קטן, צנוע, כי החלום שלי הוא חלום קטן, צנוע ואני משתדלת להוציא אותו לפעול בדרך צנועה, בלי יותר מדי רוח וצילצולים.
השביל הארוך מחולק למקטעים, יש מספר מוגבל של חודשים בשנה עם מזג אוויר ידידותי למטייל, לכן כשמגיע סוף השבוע, בזמני הפנוי, במקום לנוח אני יוצאת למסעות מפרכים. גם במושגים של קוליגה שלי שרצה 10 ק"מ במירוץ האחרון בת"א, 26 ק"מ זה הרבה. אני מתייעצת עם מכר שכבר צעד את המקטע המדובר בסתיו האחרון, כשאני שואלת: מה זמן לקח לך מהאוניברסיטה עד למבצר אנטיפטרוס, הוא עונה: יומיים.
רק שלי אין יומים להקדיש למקטע שעל פניו נראה קל, רק ארוך מאוד.

מבררת זמני רכבות, 06:35 רכבת ראשונה לראש העין. מהרכבת אעלה על דרכי עפר שעוברות מתחת למחלף המסועף, עד לכניסה לפארק ומשם תתחיל הצעידה השבועית שלי צפונה לכיוון תל אביב. ברגע האחרון קיבלתי עצה טובה לרדת תחנה אחת קודם, בסגולה, לחצות את הכביש ולהגיע לכפר הבפטיסטים, נקודת המוצא למקטע שלי הפעם.
לכן כשאומרים "כייף לך", אני תוהה: באמת כייף לי? השכמה מוקדמת, הליכה ממושכת בקצב מהיר, מה ששביליסט אחד צועד ביומיים אני צריכה לתקתק עד הצהריים, להספיק לרכבת האחרונה מתל אביב של השעה 14:35. באמת כייף לי?

אני יכולה לומר שהשביל הזה עושה לי בית ספר. מלמד אותי איך לא לוותר לעצמי, איך לא לוותר על עצמי. מאתגר את גבולות הגוף והנפש, מדרבן אותי לתת את כל מה שיש לי ועוד קצת.
הרי יכולתי להגיד – הינה – זה מה שהספקתי עד עכשיו, למען האמת הספק לא רע, ההמשך בשנה הבאה אם בכלל.
חודש הבא יומהולדת, תסתיים "שנת היובל" וחלאס עם "פרוייקט היובל" הדבילי ועם ההליכות המתישות.
מייד קופץ קול אחר בתוכי ואומר בהתרסה: "נראה לך???"

התמכרתי לצעידה הרגלית, לא אופניים, לא רכב שטח, רק זוג רגליים נעולות נעלי הליכה, שני מקלות ביד, תיק על הגב. רגליים שנושאות אותי למרחקים כשאני יוצאת לשהות בטבע. ההליכה כמנגינת רקע, כאמצעי שמביא אותי למקומות נפלאים.

שישי, השעה שש ושש עשרה דקות, המד חום במכונית מראה שש עשרה מעלות. נסיעה קצרה ומגיעה לתחנת הרכבת בבית יהושע. מטעינה את הרב קו בנסיעה לפתח תקווה-סגולה ומחכה. בכניסה לתחנה עוצרת מכונית ויוצאים ממנה אב ובנו: "מה קרה אבא, אתה נראה מקרטע"
בינינו, גם אני קצת מקרטעת. כשהשעון צלצל ברבע לשש עלתה מחשבה לכבות אותו ולחזור לישון. שישי היום, רבאק, מגיע לי יום מנוחה. "תנוחי בשביל" זו הרס"רית שבי שמחדירה בי משמעת ומוטיבציה,"יאללה, יוצאים לדרך. תלבשי היום טייץ, עם נעלי הליכה נקיות מבוץ, תשתלבי יפה בנוף האצנים לאורך הירקון"
סבבה. עולה על בגדי ספורט, משמנת את כפות הרגליים בקרם החתלה למניעת שלפוחיות וליתר ביטחון מצטיידת גם בכמה פלסטרים, מה שבדיעבד התברר כלא מועיל במיוחד.
יהיה בסדר, הכל בסדר, את בסדר, הבירכיים שלך בסדר, מזג האוויר בסדר. באמת שאין מה לדאוג. הכל בסדר.
עד שמגיעה הרכבת של שש שלושים וחמש מקלידה שטויות בטלפון החדש. תעבור שעה עד שאגיע לסגולה ואתחיל ללכת. אפשר לשמוע מוזיקה, לנמנם, לחשוב שטויות.

אדם צובר זכרונות כמו נמלים 
בחדשי הקיץ
בחדשי הקיץ כמו חגב 
בעת הקיץ – ויש שאדם שר.

ובחורף הנמלים מתכנסות 
מתנועעות ברכושן ומכלות לאט 
את הרכוש ואת החורף מכלות 
לאט, לאט.

והחגב בחורף שר לפתחים 
לטעום מזכרונות העונה 
העונה האהובה שבשירו 
ממנו חמקה.

יונה וולך

בחמישי, יום לפני שיוצאת להליכה בשביל מקבלת במייל ניוזלטר מגיא שחר בו הוא מציע 40 דרכים להתמודד עם המציאות הלא קלה, לעיתים הזויה, של ישראל 2018. הראשונה בהן היא ההליכה.

"ללכת ברגל
הליכה ברגל היא אחת הפעילויות הברוכות ביותר לגוף ולנפש. היא מרעננת את המחשבה, תורמת לכושר הגופני ומאפשרת אינטראקציה משובבת עם הסביבה. חוץ מזה כל דקה בה אתם הולכים בחוץ ולא יושבים בקופסת הפח בפקק היא ברכה לכם ולעולם. הליכה מועילה היא פעילות יומיומית שמעבר להליכת-כושר בערב: הליכות לסידורים וקניות, הליכות לחברים, לתחנת הרכבת או האוטובוס. את הטווחים אפשר להגדיל בהדרגה. כשאתם עומדים לצאת מהבית לאנשהו תשאלו את עצמכם "האם אני יכול/ה להגיע לשם בהליכה במקום באוטו?"

גיא שחר, ארבעים דרכים לשרוד את המציאות הפסיכית בישראל

מסכימה עם כל מילה ומילה. כנסו לקישור ותקראו את יתר הטיפים. לגזור ולשמור.

יש משהו תיראפוטי בהליכה, במיוחד הליכות ארוכות. תראו לי אדם שיצא למסע בן אלף קילומטרים ולא פגש בדרך את עצמו, את הכאבים הכי כמוסים, ולא קילף איזו שכבה או שתיים מהמעטה המחוספס שאנו שמים על עצמנו כשנדרשים לנווט במציאות החים המאתגרת של החיים המודרניים.

בשיחה עם הקולגה שלי מלונדון אני מעדכנת אותו ששבוע הבא אקח יום חופש, הוא מתעניין אם אני שוב יוצאת להייקינג. סיפרתי לו בקצרה על שביל ישראל ועל זה שאני מטיילת השנה בשביל. קשה לו לתפוס כזה מרחק, כל מה שהוא מכיר זה שמונה שעות הליכה בטיול יום אחד.
אני חושבת כמה אני מבורכת, הינה הגיע שישי, מצפות לי בין שבע לשמונה שעות הליכה במקומות שחלקם לא מוכרים לי. מזג אוויר נעים, רוח קרירה, מאווררת כאבים ישנים. לרגע אחד שרפו לי כמה מהשריטות בנשמה, נשימה עמוקה, ועוד אחת, ועוד אחת עד שנרגע. ואז המשכתי ללכת.

אז התחלתי ללכת
לא חשבתי בכלל לאן
רק רציתי ללכת,
ללכת את כל הזמן.

לא פגשתי בדרך אף אחד
כמה מצחיק להיות לבד 

..
היו ימים בהם הרגשתי זר
אבל עכשיו הכל חזר

אריק איינשטיין

יש בהליכה הרבה איכויות, איכות מנטלית וגם פיסית. אין ספק שצריל להתאמן כדי לחזק את השרירים, לשפר את הכושר, את הסיבולת לב-ריאה, ויחד עם זה לחזק גם את יכולת ההכלה של הסבל. הרי בתוך קילומטרים כל כך רבים של הליכה יבוא הסבל, הכאב בברכיים, כף הרגל שמשתפשפת בנעל.
תוך כדי הליכה, במיוחד כשאני הולכת לבד, עולים וצפים כל מיני דברים, תחושות, מחשבות, זיכרונות, כאבים.
מצב הרוח משתנה, מתחלף בחיוך, בשירים שאני מזמזמת לעצמי.

צלצולי פעמונים
בתוך ליבי מהדהדים
על אם הדרך בי פוגש
ליבי הומה ומתרגש
עודני כאן למענך

דמותך הולכת ומתרחקת
כאן אני אל מול ביתך

עיני זלגו דמעות של אושר
חיי היו ימים של בוסר 

אהובה עוזרי

אני לגמרי לבד על השביל, ברקע פס הקול של תנועת מכוניות ומשאיות שלא עוצרת לרגע, ואילו כאן, פחות מקילומטר מהכביש המהיר כזה יופי רגוע ושקט של נחל זורם וצמחייה ירוקה.
אחרי המעבר התת קרקעי מתחת לכביש 40 השביל עובד ליד פרדס, אני מתעכבת לצלם את הקלמנטינות שנשרו לאדמה ולאט לאט מרקיבות. יש משהו מחמיץ לב במראה הזה, פרי שלא נקטף בעיתו, שלא נאכל, שאינו נחוץ לאיש, נושר לאדמה ונרקב. עולה לי הביטוי "פרי מאמצים", כשהמטרה הושגה, הפרי כתוצאה סופית, לאכול אותו, להיזון ממנו. וכמה הייתי רוצה שהפירות שלי יהיו טעימים למאכל, עבורי ועבור האחרים שאעניק להם. שמאמצי יישאו פרי, פרי בשל, עסיסי, טעים, מזין, מתוק. משאלה שלי לבורא עולם. עשה שמאמצי יישאו פרי. שפירותיי לא ירקיבו. אנא ממך.

ליד בית הבטון מתעכבת לצלם ורואה קבוצת רוכבי אופניים שרוכבים במעגלים. "אתה מלמד אותן לרכוב?" אני שואלת, "אני מלמד אותן להיות אלופות", עונה הבחור שמאמן את הבנות, נותן עצות, מדרבן, מחזיק מאחור בכיסא, נותן דחיפה קטנה.
"גם אני רוצה להיות אלופה", ככה אני לעצמי בשקט כשהולכת משם ונזכרת בפעם האחרונה שרכבתי על אופניים, זה קרה לפני שנים, אולי עשור, מהרצליה לרמת החייל, במסגרת "יום כייף" מטעם העבודה שעבורי היה יותר "יום סיוט". למדתי לרכב על אופניים בגיל שלושים פלוס, חוויתי כמה נפילות כואבות על שורש כף היד ומאז פוחדת לאבד את שיווי המשקל וליפול. הפחד מרתיע, משתק, גורם לי להימנע מלעלות על הדו-גלגלי הזה. מצד אחד מאוד רוצה, מצד שני מאוד פוחדת, ועל התפר בין הרצון לחשש הרצון עדיין לא צבר משקל גדול כדי להניע אותי לפעולה.

מקטע השביל הזה לאורך פיתוליו של הירקון תפור בול לרוכבי אופניים. אילו ידעתי לרכוב כמו שצריך, אילו לא הייתי כ"כ פוחדת ליפול, אילו הייתי מתאמנת ומרגישה בטוחה לפדל, הייתי יכולה לנסוע את 22 או 24 הקילומטרים הללו עד למחלף רוקח.

על מפתן יומך
צעצועים אלפיים
ויונה צחה
ושיר עד לב שמיים
וילדה ברוכה
עם אודם בלחיים
על מפתן יומך

בחצי היום
מדי הקרב עליך
בשערך מקום
לאלף נשותיך
ובנחלה
תינוק עגול בעגלה

הקשב
אחי שלי הקט, הקשב
הקשב אל העולם הזה, שלך, לך
קורא הוא בשמך
מחר
יסעו עפיפונים אל על
ויום נוסף יחדל אחי שלי הקט
חיינו הם גלגל

בערוב יומך
מבט שותק לערב
נוכח מלכתך
ועל ליבך החרב
זוהי שעתך
ברכות קבל מקרב
לב אלוהיך

אלו הם ימי
ואלו הם ימיך
אלה תפילותי
ואלה תפילותיך
כאן מול שתי עיני
עוברים חייך וחיי 

דודו ברק

אחרי שעברתי את טחנת הקמח הישנה אבו ראבח השביל לוקח אותי לצד השני של הנחל אפילו שעקבתי באדיקות אחרי הסימון. אני מוצאת את עצמי על דרך הג'יפים הבוצית והחשופה לשמש במקום הדרך הנחמדה להולכי רגל ורוכבי אופניים. אני משוכנעת שהשביל נמצא שם, בצד השני של הנחל. קצת כועסת איך אני כאן ולא שם, "רוצה להיות שם". נזכרת בקטע הקלאסי מרחוב סומסום על "אני רוצה להיות שם", למי שמכיר ועל אחת כמה וכמה מי שלא מכיר – ממליצה לצפות בסרטון הנ"ל. בקטע ההומוריסטי הזה טמונה תפיסת עולם שלמה.

בינתיים מוציאה מהתיק את נגן המוזיקה שמה אוזניות ומנתקת מגע. לרוב לא מאזינה למוזיקה תוך כדי הליכה, אבל בגלל הקרבה לכביש ורעש המכוניות החולפות בא לי לשים פס קול משלי, תערובת של שירים ישראלים. אחרי שיר או שניים פוגשת שוב בסימון השביל, עוקבת אחריו ומגיעה לגשר, חוצה את הנחל ומגיעה ל-"שם", כלומר לצד השני של הנחל עם השביל להולכי רגל, עם הקנים ומנהרות הצל היפות.

ואז מגיע השיר של אברהם טל "תן לי להיות", שיר אהוב, שיר שנוגע בי עמוק, שיר שמנחם אותי ברגעים של עצבות. אני מצטרפת למילים ומשום מקום מגיעות הדמעות. משהו במילות התפילה הללו, תן לי להיות אדמה ואדם, תן לחיים לזרום בדמי, ומשהו זז בתוכי ונוגע בעצב חשוף, והוא ממשיך לשיר, תן לאושר לנשוק את מצחי, ואני מסירה את הכובע הוורוד, חושפת את מצחי שלי לשמיים, תן לי להיות תבל ומלואה, תן לתבל להיות בי, והדמעות ממשיכות לזרום, סוף השיר, לוחצת על הרברס, עוד פעם, תן לי להיות אדמה ואדם, הרוח מנגבת לי את הדמעות, חולף עוד קילומטר של תחינה, של תפילה, של תן לי להיות, פעם אחר פעם אחר פעם הוא שר לי, תן לאושר לנשוק את מצחי, בקול מלא עוצמה, בקשה, הודייה. עד שהדמעות הופכות לחיוך ואני שרה לעצמי, לירקון, לשמיים, ליקום, תן לי להיות תבל ומלואה, תן לתבל להיות בי. עוד קילומטר חולף, ועוד אחד, תן לי להיות, ושוב, תן לי להיות, עד שהיגעתי לפרדס אשכוליות והעצבות נרגעה. אחרי לופ של עשר או יותר השמעות חוזרות כיביתי את המוזיקה ונכנסתי לנוח בין עצי הפרי. קטפתי אשכולית וכמה מר ומתוק היה הפרי וכמה פשוטים ויפים היו החיים, עם הדמעות, השיר, הבקשה, התפילה, התחינה, תן לי להיות.

כמו טיפול במוזיקה, כשצליל, מילה ורגש נפגשים, הרגשתי איך אני צוללת למצולות, נוגעת בקרקעית אוקיינוס העצבות, תן לי להיות דמעה נעצרת, כשהזמר מלווה אותי בקולו, ואני איתו, מקשיבה הקשבה עמוקה לכל מילה ומילה, כל תו ותו, לחן שתופס תאוצה לקראת סוף השיר ומהתחלה עוד פעם, תן לי להיות, ולאט לאט מרגישה את החיים זורמים בי, ממלאים אותי, משמחים אותי, אני שרה עם הזמר ושוב בא הבכי וחונק, תן לי להיות אדמה ואדם, מרגישה שאני לא, אני לא לוקחת חלק בהווייה, רוצה מאוד, משתוקקת, אבל אני לא שם, ושוב פעם, תן לאושר לנשוק על מצחי, עד שבסוף זה קורה, אני מרגישה אותו נוגע בי, והקול של הזמר עוטף, מחבק, מרגיע, מנחם, את לא לבד.
מי אמר שהמקטע לאורך הירקון משעמם. מיום ההליכה הזה יזכרו לטובה אותם קילומטרים של "תן לי להיות" שהחזירו אותי לחיים.
והירקון? הייתי שוטפת את פני במימיו אלמלא היו כ"כ מזוהמים  ולא ראויים. כל שנותר זה להצר על איך אנחנו קילקלנו, הרסנו, פגענו, ליכלכנו, זיהמנו ועכשיו מנסים לתקן.

הפסקת צהריים מול אסותא. המקום הזה זכור לי מפעם. לפני כשמונה שנים היגעתי הנה עם הפנייה למיפוי עצמות, בגלל כאבי הגב הכרוניים שסבלתי מהם, הזריקו חומר מיוחד וביקשו שאחזור כעבור כמה שעות. ירדתי מבית החולים לפארק הנחמד בפאתי איזור התעשייה של רמת החייל. מי היה מאמין שכעבור כמה שנים אחזור לכאן כחלק מ"פרויקט השביל" שלי, שכאבי הגב יעלמו מעצמם, שאתחזק, שאבריא.

לפי האפליקציה נותרו כחמישה ק"מ לסיום. לא בטוחה שאספיק לרכבת האחרונה מתחנת האוניברסיטה. הבטחתי לעצמי לא לרוץ, אז לא רצה. נחה. אוכלת סנדוויץ', תפוח. שותה מים, מנקה את הנעליים. ובאמת מזל גדול שהיגעתי עד הלום בלי לדרוך בבוץ. מכאן ועד מחלף רוקח יהיו שבילים סלולים, מטופחים. זהו בפארק עירוני שחלקו מוכר לי מהזדמנויות שונות בהן צעדתי בו בעבר.

בדיעבד הייתי צריכה לסיים את היום ברמת החייל, לצאת לרחוב הראשי ולחפש אוטובוס חזרה לתל אביב או לכיוון נתניה. אבל זה לא מה שקרה. אחרי המנוחה קמתי ללכת ואז הברך השמאלית שלי "ברחה" החוצה מה שמייד העביר שדר של כאב חד, כאב שלקח זמן עד שהתפוגג. כאב שלא מאפשר לי להתקדם בקצב הרגיל שלי, מאט אותי, גורם לי לצלוע. ו…שוב מתחילה הצריבה בכפות הרגליים ואני יודעת שמאוחר מדי, השלפוחיות כבר שם…

לא להאמין שדווקא בחלק הכי קל בשביל, דווקא על מדרכות סלולות ומישוריות אצלע ואקרטע ובקושי רב אגיע ליציאה מהפארק מול מרכז הירידים, שם חיכה לי הטרמפ חזרה הביתה.
זה היה יום ארוך ויש שאומרים קצת משעמם לאורך הירקון. למעט הכאב בברך ובכפות הרגליים, היה לי יום יפה מאוד ומהנה מאוד.

Comments

8 תגובות על “על השביל, מכפר הבפטיסטים לתל אביב”

  1. תמונת פרופיל של צביקה פיקובסקי
    צביקה פיקובסקי

    אילנה תיאור השביל הזכיר לי נשכחות
    הטיפים של שחר מעניינים מאד
    חסרה לנו
    מצד שני ההליכה שלך לבד נותנת לי מחשבה שהלבד הוא למעשה לא לבד הוא למעשה בחיק הטבע
    ובחברתו

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה צביקה. צודק, גם כשאני מטיילת לבד בשביל, אני עדיין חלק מהעולם, הטבע מארח לי חברה. בעצם, אני מטיילת בחברת עצמי.
      וגם אתם חסרים לי. נראה שהשנה לא יסתדר לי להצטרף לטיולי הקבוצה.

  2. תמונת פרופיל של זיוה
    זיוה

    התחלתי את הפוסט ב"למה היא צריכה את זה", ולאט לאט הבנתי. תיארת מאוד יפה והשביל נראה בתמונות שלך מקסים ולא משעמם בכלל. אני מנחשת שאחרי יום הליכה כזה את זוכה בסוף שבוע נהדר ומלא סיפוק.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      אין לך מושג עד כמה אני צריכה את זה. השביל הוא מקור האנרגייה שלי… יש משהו בעובדה שמדובר בשביל ארוך, ארוך מאוד, שלא נגמר בקלות ומתפרק לחתיכות קטנות שאולי עד סוף העונה לא אספיק הכל.
      השביל נותן לי כ"כ הרבה, אולי ארחיב על זה בפרק הבא בסדרה.

  3. תמונת פרופיל של עופר קפון
    עופר קפון

    כתוב נפלא
    חתיכת אומץ לטייל לבד כל הכבוד

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      מעניין שדווקא טיול הכי רגוע לאורך הירקון אתה קורא "אומץ". בעיני, המעשה הכי מובן מאליו. ותודה על ה-"כל הכבוד"…

  4. תמונת פרופיל של הופאק
    הופאק

    תמונות יפהפיות מקטע שעד עכשיו היה פחות מעניין בעיני.
    שווה לך להתגבר על הפחדים וללמוד לרכוב על אופניים. התגברת כבר על המון פחדים בטיולים שלך אז לא תהיה לך בעיה להתגבר גם על זה. רכיבה באופניים היא לא תחליף להליכה בעיני אבל היא סוג אחר של תנועה.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה הופאק. למעשה כבר למדתי… אני רק צריכה לתרגל, במקום מישורי, בלי מכוניות ובלי אנשים, כדי שלא אתקע בהם… ורצוי שיהיה איתי מישהו שילווה ויזכיר לי איך לתפעל את האופניים, כי בפעם הראשונה לא ידעתי לבלום עם הבלם יד ובגלל זה עפתי קדימה.
      אני צריכה להשיג לי אופניים פושטים ולצאת לדרך. יש לי כמה חברים שהתנדבו לעזור לי, אבל מי שייזום את הצעד הראשון זו אני… ואח"כ אולי אצטרף לקבוצת רכיבה כמו זו שראיתי ליד בית הבטון, כדי גם להיות אלופה…