שנה למסע הנדודים – "גדולתה של אישה במסע חייה"

הפינה שלי ביער האילנות, היער שאימצתי כ"שלי" בתקופת הקורונה, קרובה מדי לכביש 4 שחזר להיות עמוס בתנועה רועשת. אז הבוקר לא התעצלתי ונהגתי מרחק של 40 ק"מ לכל כיוון כדי להגיע ליער עופר, שזכור לי לטובה ממסע הנדודים שנה שעברה.
השהייה ביער מיטיבה איתי, פותחת לי את צ'קרת היצירה והכתיבה ובשביל יער טוב אני מוכנה לנסוע רחוק.

מגיעה לחניון הזיתים בפנייה הראשונה ימינה, בכביש המוביל למושב עופר. מוצאת ספסל מוצל תחת עץ חרוב שעכשיו בעונה המסריחה שלו.
אם אתמול הרעש של התנועה הסואנת הפריע, הבוקר הריח הדומיננטי של החרוב מפריע.
משל לחיים עצמם. בכל סיטואציה תמיד יהיה משהו שיפריע. או תמיד יהיה מה שנשים עליו את המושג "הפרעה".
כלומר, "משבית שמחות", משהו שמשבית את הרוגע והשלווה והפסטורליה שאנחנו מצפים למצוא בטבע או בחיים עצמם.

שורש העינין הוא הציפייה.
וכמה קשה לנו לשחרר את האחיזה בה.
ומה יקרה אם נפסיק לצפות. אם זה בכלל אפשרי.
ימימה מדברת על הציפייה, ולא רק היא, מורים רוחנים רבים מצביעים על התופעה האנושית הזו כשורש לאכזבות.
מה קורה לי כשאני מצפה שמשהו יקרה והוא לא קורה?
מה קורה כשאני מניחה את הציפייה בצד?

סימנתי בלוח השנה בחודש נובמבר 2021 שני תאריכים משמעותיים עבורי: 1.11, שנתיים לחזרה מיפן, 12.11, שנה למסע נדודים.
אלו היו שני מסעות משמעותיים עבורי, כל אחד בדרכו. הראשון תוכנן כ"טיול שאחרי ההייטק", והשני פשוט קרה כשיום אחד יצאתי לדרכים, יום אחר יום שהצטברו לחודשיים של הרפתקאות לא מתוכננות, בתקופת "בין הסגרים".
מאז חלפה שנה ועוד אחת. אני בוחנת את חיי הנוכחיים ושמה לב שאני לא נמצאת במקום שרציתי להיות.

היכן בדיוק רציתי להיות? לחיות?
מה בדיוק רציתי להרגיש? לעשות?
כמה בדיוק רציתי להרוויח? להתבסס?

אלו שאלות נוקבות שאני מעיזה להניח פה, כי יש בהן משהו שיכול להדהד אצל כולם. מי לא עסוק בהשוואות בין מה שקורה למה שהיה יכול לקרות. וככה בדיוק נראה הפער בין הרצוי למצוי. ככה מרגישה האכזבה. והיא מביאה איתה עוד חברים, כמו תיסכול, כעס, אשמה.

בשיחות אימון מדברים לא פעם על מודל אפר"ת, כלומר אירוע-פרשנות-רגש-תגובה.
להלן דוגמא: עץ החרוב מפיץ ריח. כשהריח הזה מגיע לנחיריים שלי המוח מפרש אותו כריח רע, מסריח. עולה תחושה של גועל ועצבים, שאפילו בטבע אי אפשר למצוא פינת מרגוע נורמלית, אם אין רעש אז יש סירחון. זה תמיד קורה לי. וככה רגש הקורבנות מגיע, מצטרף לחגיגה ומגביר את חוסר השקט והמירמור.
אותו סנריו: עץ החרוב מפיץ ריח. אני מבינה שזה לוקיישן שלא מתאים להפסקת קפה ארוכה, מזדרזת להחזיר את ערכת הקפה למכונית ונוסעת לחפש חניון אחר בעומק היער עם ספסל מוצל תחת עץ זית. למיטב זכרוני לעצי זית אין ריח.

כעבור עשר או יותר דקות של נסיעה איטית על דרף נוף חוף כרמל אני מגיעה לחניון "שלוחות הכרמל". עוצרת ליד ספסלי אבן מוצלים בצלו של עץ זית מרשים. כאן בדיוק הקמתי את האוהל הירוק שנה שעברה, בלילה השני ללינת שטח. הזיכרון מהלילה הראשון בחניון בית אורן חוזר אלי, ואיך למחרת אחרי טיפוס קצר אל מערת אצבע ושוטטות קצרה בעין הוד, היגעתי אל יער עופר.

איך זה מרגיש לחזור אל אותו המקום כעבור שנה?
מממ… קצת מוזר…
כאילו שבשנה/שנתיים שחלפו מאז הבנתי טוב יותר את דרכו של העולם, הבנתי לעומק מה מניע אותי, הצלחתי להמציא את עצמי מחדש. כאילו.
מי שמצפה לשורות מפתח עם מסקנות מהודקות יפה, צר לי, זה לא עובד ככה בחיים. לפחות לא בחיים שלי.

"מספיקה להגיע לחניון ביער בדיוק בשעה שהשמש שוקעת. בונה את האוהל באור אחרון כשאני מודעת היטב לעובדה שאני עושה מה שאנשים אחרים חוששים, פוחדים, לא מעיזים. הינה. העזתי. לישון לילה שני על האדמה ביער."
מתוך הפרק הראשון על השבוע הראשון במסע הנדודים

"יצאתי מביתי למסע נדודים ברחבי הארץ. מסע עם המכונית, ללא הגבלת זמן. מסע שמאפשר עצירה ותנועה חדשה, תזוזה חדה מאיזור הנוחות, התבוננות נקייה על המתרחש. תוך כדי תנועה בדרכים גם מצלמת וכותבת"
ציטוט של מה שכתבתי כהקדמה לפוסטים שהתפרסמו במהלך המסע

לציטוטים שלי את עצמי – מוסיפה ציטוטים נוספים שפגשתי היום והתאימו בול להלך הרוח, שנה למסע הנדודים:

"גדולתה של אישה במסע חייה" (אנונימי)

"המשך ללכת
יכול להיות שהאש שלך תיחלש לרגע
ולזמן מה תרגיש בחושך.
אבל כשהיא תגבר שוב,
יהיה לך בעיניים משהו חדש."
מתוך ״מנער המחשבות״ של שאול נפתלי (עמ׳ 160)

"קלף Courage מייצג אומץ. אומץ לראות את האמת, אומץ לקבל אותה, אומץ לנוע קדימה עם החיים, אומץ לשחרר את העבר ואומץ לרדוף אחר החלומות שלנו. להתבונן באומץ על הנושא עליו שאלת ופשוט להסכים לראות את האמת. ויש לזכור כי אומץ אינו העדר פחד, אלא התמודדות איתו.
בצמח שבתמונה (בוצין) היו משתמשים כלפיד, היו טובלים את הענף היבש בשעווה וכך מדליקים אותו. בהקשר הזה, הקלף מסמל את האור שאומץ מביא איתו לכל מצב או בעיה, את היכולות שלנו לרתום את האומץ שלנו ולהתמודד עם כל הפינות החשוכות.
קלף Endurance מדבר על יכולת עמידות. הקקטוס גדל גם בסביבה קשה והוא יכול לאגור בתוכו נוזלים רבים שמספיקים לו לתקופה ארוכה. אם בחרת קלף זה, הוא רוצה להזכיר לך את היכולות הפנימיות שלך. יש בך את כל מה שאת זקוקה לו כדי לעבור את התקופה הקרובה, או להתמודד עם הנושא עליו שאלת. גם אם הפתרון נראה רחוק, זה אפשרי עבורך להגיע אליו עם נחישות ועמידות.
מסר נוסף בקלף זה רוצה לכוון אותנו לראות גם את הטוב במצב הנוכחי, נקודות אור קטנות שאל לנו לשכוח אותן. האור יכול להגיע גם לפינות הכי חשוכות. האור, הטוב, אלו הדברים שמעניקים לנו חיות. אז בהקשר לנושא עליו שאלת, נסו לחפש את הטוב והתמקדו בו, זה ייתן לכם כוח לכל השאר.
קלף Wisdom מזמין אותך ללמוד שוב "באוניברסיטה של החיים". מזמין אותך לחיות את החיים במלואם, לא לוותר על חוויות ועל רגשות. קלף זה רוצה לעודד אותך לצאת קצת מאזור הנוחות שלך, להרחיב אופקים וללמוד דברים חדשים מתוך המפגש שלך עם אנשים ועם העולם סביבך. חכמת חיים לא מגיעה רק עם הגיל, אלא עם הניסיון. מסר נוסף בקלף זה הוא לסמוך על חוכמת החיים שלך, על הניסיון האישי שלך. הקלף אמנם מעודד אותך לצאת ולהמשיך ללמוד ולחוות דברים חדשים, אך גם לא לשכוח את כל מה שלמדת, את יכולה לסמוך על עצמך."
מסרים מהרוח הגדולה, מסרים מתוקשרים דרך קלפים מאת ליען נוסבאום

"יש דרכים שונות לחוות מסעות, אבל בסופו של דבר מטרתו העיקרית של המסע היא שאבין מהו בית עבורי, האם יש בית בתוכי, איפה אני מרגישה בבית. המסע כולו נעשה עבור החזרה הביתה.
מטרת המסע היא לחזור הביתה. הרעיון העיקרי הוא לא להגיע אלא לשוב הביתה, לא בהכרח עם תשובות, ייתכן שעם שאלות נוספות."
"תרגול החזרה הביתה" מתוך הרצאה של זיו סגל במצפה רמון, בנובמבר 19

לקריאה נוספת

  • אחרי הנסיעה – כמו כל דבר בחיים, גם נסיעה, ארוכה ככל שתהיה מגיעה לסיום. זה הדף מוקדש לרשמים אחרי ששבתי הביתה מהדרכים, בתום 103 ימים בטיול להודו-יפן.
  • לשוב הביתה – בשבוע שחלף מאז שבתי לביתי ממסע הנדודים פרסמתי קטעים קצרים שמתייחסים להרגשה הטובה והשונה של לשוב הביתה מהמסע. פלוס מבחר תמונות ממקומות שונים בדרך.