סוף שבוע סולו בבקעת צין

משטח הסלע בנחל חצץ שם מדי שנה פורחים הנרקיסים הפך לנקודת עיניין ששואבת אליה מטיילים רבים.
אם חשבתי שאהיה שם לבד במסלול אני מהר מאוד מתבדה.
סופשבוע שמשי, מזג אוויר נעים שמוציא מטיילים רבים לשטח. גם אל הנרקיסים של נחל חצץ.
אחרי כשעה של הליכה מהחניון הסמוך לכביש אני עוצרת להפסקה במשטח הסלע הגדול.

-"את נראית מוכרת לי, איך קוראים לך?"
-"אילנה"
-"אני מכירה אותך"
-"מהפייסבוק? מהבלוג?"
-"לפני כן"
לא יאמן, תזכורת מימי אג'נדה, הפורום המעולה לטיולים, שהייתי פעילה בו ונהגתי לשתף בסיפורי דרך מטיולי הרבים.
"הבוקר קראנו את הסיפור דרך שלך על הנרקיסים בנחל אשלון" (קישור לפוסט למי שמעוניין לקרוא כאן)
בסוף הם בחרו במסלול לא פחות יפה שמשלב בין שני הנחלים חצץ ודרוך.

מישהו מהחבורה שיושבת לשמאלי אומר שנדמה לו שגם הוא קרא את סיפור הדרך שלך. בשבת הבאה מתכננים לבקר בנחל דימונה.
והינה מגיעה עוד חבורה ומתוכה מזהה פנים מוכרות.
"שלום אילנה המטיילת לבד"

אני מחייכת חיוך גדול. לא ידעתי שאני כזו מפורסמת…

יצאתי הבוקר מביתי למסעותי. הפעם מסע קטנצ'יק, משישי בשש עד שבת בשש בערב כששבתי לביתי מהמדבר.
ואנה פני?
להריח נרקיסים, לטפס על הר, לנשום אוויר מדבר, לישון באוהל על אדמה במדבר בקור של 7-8°.

קחי מקל, קחי תרמיל, בואי איתי אל… המדבר

מאיר אריאל אומר "זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס ממריא דרך דמעה שקופה"
ואני אומרת, זה באמת עושה לי טוב לישון באוהל על אדמה במדבר. רק בלי הדמעה. חלאס, בכיתי מספיק.

"ארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה
מולדת בלי כותונת, מולדת יחפה
קבליני אל שירייך, כלה יפהפייה
פתחי לי שערייך אבוא בם אודה יה.

בצל עצי החורש, הרחק מאור חמה
יחדיו נכה פה שורש אל לב האדמה
אל מעיינות הזוהר, אל בארות התום
מולדת ללא תואר וצועני יתום."
יורם טהר-לב

"המדבר הוא מה שמנקה אותך, מה שמשקיט את הראש." אומר המדריך לחברי הקבוצה שטיפסו לבמת הר צרור והתיישבו, כמוני, אל מול הנוף המשגע של בקעת צין. זה לא חדש לי, אני מכירה את המדבר שנים רבות ומודעת לסגולותיו. רק שאז, לפני עשור, כשהתחלתי לטייל באינטנסיביות, לבד וביחד, לא היה צפוף כמו בימים אלו של חורף 22.

שישי, שש וחצי בחניון הסרפנטינוות למרגלות מדרשת בן גוריון.
את המסלול שתיכננתי ליום שישי – 16 ק"מ מחניון נחל חצץ, אל הנרקיסים, אל שביל הג'יפים האדום, אל הר צרור וממנו חזרה לחניון דרך הר קטום ומרחב עם – סיימתי בשתיים וחצי. את שעות האור שנותרו עד שהשמש תשקע העברתי בדברים קטנים: עצירה בתחנת דלק, נסיעה לכיוון מדרשת בן גוריון, הליכה נינוחה לכיוון חלקת הקבר והטיילת היפה בהמשכה, ולבסוף ארוחת ערב מאולתרת על אחד משולחנות העץ סמוך לחנייה.

לפני שהשמש תשקע אני והמכונית מתפתלות בסיבובים החדים, חוצות את השלוליות שהותירו הגשמים שניקוו בנחל צין שבוע שעבר עד שמדמימה מנוע בחניון הלילה הקטנצ'יק, שמשום מה לא שודרג בגומות חצץ כמו הרבה חניונים אחרים. משטח אדמה עם מבנה קטן של שירותים אקולוגים וכמה שלטים שאוסרים לאסוף עצים למדורה מהשטח ושאסור להיכנס לעומק השטח בשעות החשיכה. הגיוני.

אולי בפעם הבאה אמדוד זמנים, כמה זמן לוקח לי מהרגע שמוציאה מהמכונית את ציוד הטיולים ומתחילה במלאכת הקמת ה"בית" הזמני שלי. לא הרבה, ובמיוחד בערב בו כמעט ולא נושבת רוח, כי כשנושבת רוח ערה לא קל להקים אוהל לבד, בלי עזרה. הפסקתי לספור כמה פעמים הקמתי את האוהל הפשוט והאהוב שלי, חלל קטנטן שנותן לי קורת גג ללילה במדבר.

כשהחושך יורד הקור הולך ונעשה מורגש יותר ויותר. קר לי בחוץ וגם אין יותר מדי מה לעשות. סיימתי לאכול, אני לא מדליקה מדורה לכן הדבר המתבקש זה להיכנס לאוהל להתכרבל בשק"ש, לעצום עיניים ולשקוע בשינה טובה עד הבוקר.
קולות הדיבורים ועשן המדורות יירגעו לקראת חצות. עד אז נגזר עלי להתמודד גם עם רעש רקע ובעיקר עשן מדורה שנכנס לתוך האוהל שלי.
"מישהו רוצה קבאב?", חבורה של כמה אבות וילדים. עושים על האש, מפטפטים, אוכלים.
חשבתי שהקור בלילות החורף במדבר יבריח את המטיילים לצימרים, שחניון הלילה יהיה ריק.

זה לא קורה וכנראה גם לא יקרה. תשכחי מ-'ריק', רק את והאוהל שלך. כל עוד אני מצייתת לחוקים וישנה בחניוני הלילה הרשמיים, נגזר עלי להצטופף עם בני עמי. חלקם שקטים, מתחשבים, מתנצלים על העשן המסריח שהמדורה שלהם מעלה הישר לפתח האוהל שלי. חלקם לא ממש סופרים את האחרים ומתנהגים כאילו המדבר שייך לאבא שלהם. אבל מי אני שאחנך את עם ישראל, קטונתי…

ברגעים כאלה, כשאני מסתגרת במכונית מתוך יאוש, כי האוהל מוצף בעשן ואין לי כוחות לפרק ולעבור מקום, אני מצטערת שהיגעתי לכאן. יכולתי לקום מוקדם מאוד ולצאת מהבית לטיול חד יומי, לבחור רק במסלול אחד מתוך השניים שתיכננתי לסופ"ש הזה.

נהיה "קטע" טרנדי להעביר לילה במדבר תחת כיפת השמיים, גם בשיא החורף. כמו שאני עושה זאת, גם אחרים גילו את היופי שבדבר ומציפים את חניוני הלילה על בסיס קבוע. ההבדל העיקרי ביני לבין המשפחות/קבוצות, שלא מרגישים בנוכחות שלי. אני לא מרעישה, לא מבעירה אש, לא מלכלכת.
הטרנד כבר קיים וכל סופשבוע הכבישים מלאים רכבים עמוסי ציוד, אוהלים, מנגלים, עצים למדורה, וכולם נוהרים ל"חיק הטבע". זו תנועה שתלך ותגדל, העומס על השטחים הפתוחים ילך ויתעצם וזה כמובן יגדיל ביחס ישר את כמות הליכלוך, הרעש, העשן.

אם ציטטתי קודם את המדריך שאמר שהמדבר מנקה אותך, משקיט את הראש, אני צופה בעתיד הקרוב שהאיכויות של ניקיון ושקט ילכו ויתפוגגו.

בלילה פקחית השמורה עברה בין האוהלים לעדכן בכללי השמורה. נכנסים בשבע בבוקר, כדי לתת לבעלי החיים עוד שעה להסתובב בחופשיות לפני שהמוני המטיילים שועטים פנימה. הגיוני. אני מזיזה את שעת ההשכמה בחצי שעה קדימה. במקום להתחיל לצעוד בשש וחצי, מסיימת את עינייני הבוקר, כולל כוס תה חמה ובשבע ועשרה מתחילה לצעוד.

שעות הבוקר המוקדמות במדבר הן פלא. המדבר מתעורר, השמש מאירה בקרניים חמימות עד שמתחמם מספיק כדי לפשוט את שכבת הבגדים החמה.
למעט בחור עם כלב שמלווה אותו בריצת הבוקר עדיין לא פגשתי אנשים וטוב, שכך.

יש אנשים, כמוני, שזקוקים למרחב. לא כזה של מטר על מטר. מרחב גדול. שיהיה ריק ושקט. זה עוזר לנו להירגע. אנשים כמוני שמזהים אצלם את הצורך הזה, לא תמיד ידעו להסביר למה, אבל הצורך נוכח והוא זה ששולח אותנו למרחבי המדבר הריקים.

התיישבתי על סלע למנוחה של כמה רגעים, להדק את השרוכים, לשתות לגימה של מים. להעתיק לפתק מחשבות של בוקר.
אני צועדת לכיוון חוד עקב. זו תהיה הפעם הרביעית שאני מטפסת עליו ותוהה אולי כדאי להחליף כיוון, להגיע קודם לעין עקב.
אולי מוקדם בבוקר לא יהיו שם מטיילים רבים. ומשם לעקוב אחרי התוואי של שביל ישראל ולטפס על החוד מהכיוון המתון יותר ולרדת בצדו התלול. לחסוך לי עלייה קשה.
נראה. כשאגיע לפיצול אחליט.

ו… בסוף התקבלה החלטה שכלל לא מצטערת עליה: קודם עין עקב ואח"כ חוד עקב. עוד לפני שמגיעה למעיין הנהדר רואה זרימת מים בנחל עקב. שאריות מהגשמים העזים שירדו בסופשבוע שעבר. הגשמים ציחצחו את המדבר, שטפו את אבק הקייץ, הבריקו את ההרים, הסלעים, שטפו בנחלים, מילאו את הגבים.
קראתי בדיווחים שנחל צין שטף וגם נחל עקב. תענוג לבוא הנה, שבוע אחרי, ולראות את כמות המים, להקשיב לצליל המים שנשפכים לבריכה וממלאים אותה עד תומה.

כזה יופי.
הפסקה קצרה לארוחת בוקר, צילומים, כתיבה ו… כמה דקות של שקט.
להיות ליד המעיין הנובע. להקשיב לצליל זרימת המים, להרגיש את הצינה שעולה מהם, להושיט יד ולגעת בהם, להרגיש כמה הם קרים ונקיים.

סיפור הדרך ממשיך אל עבר חוד עקב במגמת עלייה.
היה קשה? קל? כל עלייה היא עבורי אתגר. לווסת את הנשימה. להאט דופק כשהוא מגיע לקצבים גבוהים מדי, לתמרן בין הדופק לגודל הצעדים. חוץ מאותו הר אימתני בסיני, לא וויתרתי על אף עלייה. אני מתמודדת, בדרך שלי, בין פסיעה להתנשפות. ככה היגעתי לקצהו של חוד עקב, בגובה 574 מ'.

השפיץ של החוד הוא במה שטוחה שנותנת תצפית היקפית על בקעת צין. 360° של יופי.

הפסקת תפוח ושוקולד, לשתות מים לרווייה וגם לשתות בעיניים את היופי הזה שלא תמיד מוכרחים לתאר במילים.

סיפור הדרך מסתיים בירידה התלולה מפסגת החוד ואחריה הליכה מונוטונית בשבילי הג'יפים עד החזרה לחניון הספרנטינות. מגיעה למכונית, נוסעת במעלה הפיתולים עד לתצפית היפה ששופצה לאחרונה ושם עוצרת להפסקת מנוחה. לחלוץ נעלייים, לשטוף את אבק המדבר מהפנים, להוציא את סל האוכל ולהכין ארוחת צהריים קלה ולסיים בקפה עם כמה ערגליות תות מתוקות.

ספגתי מעט מדבר למחזור הדם. כעת אפשר לצאת לדרך ולשוב לביתי מן המדבר, המקום שמרגיע, שמשקיט את הראש, שמרחיב את הלב.

"עוד לא תמו כל פלאייך
עוד הזמר לו שט
עוד לבי מכה עם ליל
ולוחש לו בלאט:
את לי את האחת
את לי את, אם ובת
את לי את המעט
המעט שנותר."
יורם טהר-לב

Comments

2 תגובות על “סוף שבוע סולו בבקעת צין”

  1. תמונת פרופיל של טלילה
    טלילה

    יא אללה מה שעשית לי עכשיו. גרתי שלוש שנים במדרשת בן גוריון והצין היה החצר האחורית שלי. כל כך אהבתי לטייל שם! החזרת אותי במחי מקלדת שלושים שנים לאחור. איזה יופי של תמונות ויפה שיש לך צילומים נטולי אנשים גם כשהמדבר צפוף.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תמיד כשאני מגיעה למדרשה ומסתובבת בשבילים מתעורר רגש של קינאה עלפי תושבי המקום, שהם זוכים לגור קרוב כ"כ למדבר. לטוב ולרע. אני שם רק כאורחת, אבל במדבר מרגישה לגמרי בת בית. שמחה שהתמונות שלי עוררו בך זכרונות מפעם. חבל שלא היית שם לראות בעצמך כמה הצין ניה נקי ומצוחצח אחרי הגשמים.