אחרי זמן רב, זמן מדבר, זמן לנשמה

מרוב שעבר זמן מאז יצאתי למדבר לאחרונה, שכחתי לקחת איתי את אחד הדברים המשמעותיים. מפה.
לא נוזפת בעצמי ש"אני לא מתורגלת", אלא סומכת על הזיכרון. בלאו הכי חם מדי לצאת למסלולי הליכה ארוכים.

זהו גם פוסט מדברי, על טיול ראש השנה במדבר יהודה וגם פוסט "מתפלסף" שמעלה שאלות על התחלות חדשות, בהשראת ראש השנה.

ערד. פעם הייתי מגיעה לביקור בעיר המדברית אחת לחודש, לפני למעלה מעשור הסיבה לביקורים הללו התפוגגה והתחלפה בטיולי שטח.
במסע הנדודים האחרון בתחילת החורף תיכננתי להגיע לערד, להצטייד באוכל ומים, לחצות את העיר לכיוון מצדה. רק שקרה מה שקרה בנחל צאלים ובסופו של דבר חולצתי ע"י צוות חילוץ ערד, העברתי את הלילה בביתו של ראש יחידת חילוץ ולמחרת חזרתי למכונית ששימשה אז כבית, בחניון צאלים.
מאז לא יצא לי להגיע לערד.
והינה כעת, בפתח השנה החדשה, אני כאן.

תחנה ראשונה: מצפור מואב

אחת מהתצפיות מדבריות היפות בארץ. ביום עם ראות טובה אפשר לראות עד ירדן, ים המלח והרי מואב. מזהה מרחוק את הר קנאים והר גורני, לשם פני מועדות.
בדרך חזרה מקצה התצפית עוצרת לצלם את פסל הבטון הלבן של תומרקין. כשהיגעתי היתה עליו משפחה. לא ברור לי למה אנשים חושבים שזה בסדר לטפס על פסל. למה אין כבוד ליצירת אמנות. אפשר לשבת בצל שהפסל נותן, כמו שאני עושה, אבל לא לטפס, להתגלש, לקשקש.
מי אני שאחנך ציבור שלא מודע לכללי התנהגות בסיסיים ברשות הכלל. אני יכולה לספר את הסיפור שלי ומי שרוצה לקחת דוגמא, בבקשה.
רק לא לקחת ממני את שיכחת המפה. המפה חשובה להתמצאות בשטח, במיוחד באיזורים מרוחקים עם קליטה בעייתית.

על הכביש המתפתל, בין ערד למצדה, אחרי כמה קילומטרים שלט: "זמן מדבר".

תחנה שנייה: מצפור עומר

לזכרו של סרן עומר רובינוביץ' יליד ערד שנהרג במבצע 'עופרת יצוקה' .

תצפית יפה על המרחב המדברי, עם תרשים שממחיש מהו מדבר בצל גשם.
לא בטוח שרבים עוצרים ומטפסים להתרשם מיופיו של המקום. בטיולי הליכה באיזור אנחנו תמיד קצרים בזמן, כשלפנינו 18-20 ק"מ ארוכים לצעוד, אין זמן לעצור וללגום מהנוף ואם אני מטיילת עם חברים, אין מדריך ידען שיסביר מה זה אומר" מדבר בצל גשם". בטיול ראש השנה כשלא מתוכנן שום מסלול הליכה, יש זמן לעצור, לקרוא, להבחין בחצב בתחילת הפריחה ולצלם.
פה ושם מגיע משב רוח עדין, אבל עדיין חם מאוד.

תחנה שלישית: כפר הנוקדים

מכירה את המקום ממזמן, אבל רק מבחוץ. מעולם לא נכנסתי לישון שם. כשטיילנו באיזור ברכת צפירה נהגנו להשאיר את המכונית במגרש סמוך לכניסה. ערובה לכך שכשנשוב, המכונית תחכה באותו המצב שהשארנו אותה. האיזור שורץ גנבים שמחכים לשעת כושר לפרוץ למכוניות.
הפעם אני סקרנית להעיף מבט, איך נראה המקום מבפנים. ואכן, כשמו כן הוא, כפר. מתחם גדול מאוד עם מבחר סגנונות אירוח. מחדרים ממוזגים ועד אוהלים בדואים שבחום הזה עומדים נטושים. כולם רוצים לישון במזגן. המתחם מטופח וירוק מאוד, עם ברזיות של מים קרים ופינות ישיבה מוצלות.
צל זה דבר חשוב לכן יושבת לנוח בספסל מוצל, עד שהשעות החמות יעברו.

תחנה רביעית: חניון לילה הר קנאים

חניון שהוא שטח עפר עם גומות חצץ לנוחיות המטיילים הלנים באוהל. זה הכל. בארבע אחה"צ השמש עדיין קופחת בעוז ואין אף לא פיסת צל פצפונת.
מרתיחה מים לקפה, בונה את האוהל, מעבירה זמן עד השקיעה. בינתיים נכנס למתחם טנדר ממנו יוצא גבר מזוקן. אני אישה לבד, הוא איש. לא נאמרת אף לא מילה. שום איחול "חג שמח". קיוויתי מאוד להיות כאן לבד.
ומה אם לא? כי לא. כי זה חניון ידוע, גם אם למעטים, כי עכשיו חג, כי אנשים מטיילים.
כשאני אומרת ביני לביני שהייתי רוצה את המדבר רק לעצמי, זו חמדנות. אבל מצד שני, זמן מדבר נחווה במלואו בבדידות מזהרת. לא בקטע רע של להיות לבד, אלא בקטע טוב, של להיות קרובה לטבע, ללא נוכחות אנושית. רק אני והמדבר. אני והשמיים, ההרים, הוואדיות.
המדבר הוא מקום מפלט לנשמות שרוצות להתרחק, להתבודד, להיות מונחות זמן מה במקומן.

יש אנשים כמוני שזקוקים לשקט. זהו משאב משמעותי עבורם. כזה שמשפיע לטובה על הבריאות הנפשית. אפשר להימצא בסביבה שקטה קרוב לבית ועדיין להרגיש את הראש טוחן ועובד וממחזר את אותן מחשבות. כמה רעש.
במדבר יש סיכוי גדול שרעשי הרקע הללו ירגעו, שתשומת הלב תחזור למה שקורה כאן ועכשיו. ההימצאות בעכשווי.

חם היום, מוכרחה להקפיד על שתייה. לשתות מים, לא להתייבש. לבחון את האנשים בחניון, אם הם נגדי או בעדי. כלומר, אם לא אחשוש לישון בקרבתם.
"אנשים כמוני הם נחמדים". מסוג השטויות שהמוח הקצת חושש מנסה להרגיע את עצמו.
כי כן, מסוכן לישון לבד במדבר. לא בגלל החיות, בגלל האנשים. לכבוד השנה החדשה אני מתרגלת מנטרה חדשה: "העולם הוא מקום בטוח. לא יקרה לי כל רע. אני מוגנת ובטוחה".

שקיעה מדברית

הינה התשובה לשאלה שנשאלתי כ"כ הרבה פעמים – ואת לא פוחדת. כן. לפעמים מגיע הפחד. ואז האומץ והתעוזה מתגייסים לעזרתי, כל אחד נותן לי יד ומלווה אותי כשאני עוברת דרכו.

איך היתה השנה האחרונה שלכם? מה למדתם ממה שקרה לכם? מה חיזק אתכם? אילו דברים טובים קרו לכם?
עד כמה השנה שחלפה היתה טובה אליכם? האירה לכם פנים?
כמה "שנותטובות" אמרתי ועוד אגיד, כמה "שנותטובות" אמרו לי. וכמה מתוך זה באמת התממש.

לי זו היתה שנה מחורבנת. לא מחורבנת ב-100%. היו גם הרבה מאוד רגעים טובים. שמחים. שקטים.
אני רוצה להאמין שהשנה הזו חיסנה אותי, לא מהקורונה, אלא מתופעות הלוואי העקיפות שלה. קושי להתפרנס, קושי למצוא את המקום שלי בעולם.
בתחילת הסתיו יצאתי לנדודים. נדדתי מפה לשם קרוב לחודשיים. בין סגר חגי תשרי לסגר המי סופר כמה. היגעתי אז גם אל המדבר. הריק, השקט, הקצת יותר קריר.
איזה הבדל בין אז לעכשיו.

זריחה מדברית

כעת אני לפני החלטה חשובה שקשורה למקום מגורים. למעברים. לתנועה גיאוגרפית. וכמה לא פשוט להחליט לעזוב מקום, לעבור למקום אחר, גם אם שני המקומות לא הכי מושכים.
אני זקוקה לזמן מדבר כדי להגיע להחלטה, לבחירה, להתחייבות כלפי עצמי.
מי מאיתנו לא היה בשלב זה או אחר בחיים מול צומת החלטה, שצריך לבחור ימינה או שמאלה, צפון או דרום, מרכז או מזרח. ולהיות מחוייב לבחירה, כי לכל בחירה יהיו השלכות. ומה שהכי חשוב בחיים זה כאמור לא להתחרט. אם בחרתם באפרשות אחת, לדבוק מה, לא להצטער למה לא בחרתי באפשרות האחרת.
מעניין מה אתם עושים בכזו סיטואציה? מה עוזר לכם להחליט? אולי הקשבה פנימית, אולי התייעצות עם איש מקצוע, אולי שיחה פתוחה עם חברים שרוצים בטובתכם, אולי לישון על זה לילה במדבר, תחת שמי כוכבים.
אולי לשאול את עצמי – מה אני באמת-באמת רוצה?
שאלה שיכולה לעזור: אם כסף לא היה שיקול, האם הייתי הולכת על הדבר הזה?

אני למשל הולכת למקומות שמחזקים אותי. מקום פיסי, כמו ים או מדבר. מקום שמטשטש את רעשי הרקע ועוזר לי להקשיב. לטבע, לקולות בתוכי, לאמת שלי.
אני אישה של שטח, לכן החלטות חשובות מתקבלות כשאני בשטח. כשהשטח מזמן התמודדויות, מלמד שיעורים, מתגמל באוויר נקי, שמיים פתוחים, צבעים של שקיעה וזריחה.

תחנה חמישית: באוהל החמוד שלי

בליל היום הראשון של תשפ"ב נושבת רוח נעימה. משנה את כיוון דלת האוהל כך שיפנה מערבה, לכיוון השמיים שנצבעים כתום. מניחה אבנים כבדות בפינות האוהל.
בעברית: "רוח", באנגלית: Wind וגם Spirit. "רוח" בהגייה קצת אחרת זה רווח. כשיש רווח בין הדברים, המרווח שמאפשר לרווחה להתרחש. מרווח שאפשר להתרווח לתוכו.
קורת רוח, מורת רוח, קוצר רוח, רוח שטות, נחת רוח. חברה הזמינה אותי לתרגל מנחת לרוח. אמרה שחשוב שהראש יהיה שקט כדי שהרוח תוכל לדבר אלי.

ציטוט חכם: "חיה כך שבימים האחרונים שלך תצטער על דברים שעשית, אבל לא תצטער על דברים שלא עשית. בדברים שלא עשית הצער עלול להיות אינסופי" .

מהי רשימת הדברים שלא עשיתם ואתם כבר מצטערים עליהם? אולי אפשר לתקן לפני שיהיה מאוחר מדי. כדי שהצער לא יהיה אינסופי.

תחנה שישית: פסגת הר קנאים

שבע בבוקר. התיישבתי על "נקודת הטריג" לגמוע לרווייה שלוק של מים ואת הנוף כמובן. מדבר יהודה פרוש לפני: מצדה, הר בן יאיר, הר צפירה, כפר הנוקדים, באופק הבתים של ערד, ואני מזהה גם סינגל אופניים שמתפתל מעל הכביש לכיוון מצדה.
החבורה הגדולה והרועשת שהגיעה לראש ההר לצלם את הזריחה הלכה, פה ושם צלילי מנוע של רכבים חולפים בכביש. כמו שאמרתי קודם, שקט הוא מצרך נדיר בימינו. גם ניקיון. למרגלות ההר שלט עשוי אבני צור שחורות, "ניצן התינשאי לי?" ואחרי שהתלהבה ואמרה "כן", למה לא הלכתם שניכם לשם לפרק את הצעת הנישואין הלכאורה מקורית? למה היא חייבת להישאר שם לנצח, או עד שרוח תעיף כמה אבנים?
שוב, קטונתי מלחנך כיצד לנהוג נכון בטבע. בעיני זו לא התנהגות ראוייה. אני בעד לטייל בטבע ולהימנע ככל האפשר מלהשאיר עקבות. להינות, בלי להפריע או לקלקל.

אילולא התעצלתי וקיפלתי את האוהל מייד אחרי שהשעון צלצל בחמש ועשרים, הייתי מספיקה לעלות בנחת לראש ההר ולהמתין לזריחה. את גלגל החמה העולה מעל בריכות האידוי ראיתי מקצה החניון וכעת היא מתחילה להכות בעוז. השמיים בתכלת בהיר, נקיים מעננים.
בוקר חדש. שנה חדשה. חבל שכאב הישן בזרוע שמאל לא נשאר בשנה שחלפה. הבוקר הוא נוכח בעוצמה גדולה, אולי כי ישנתי על היד, מפריע לי בתרגול סט תנועות הצ'יקונג.
ועדיין. שמחה שבאתי, שישנתי לילה שלם על אדמה במדבר, שטיפסתי אל ראש ההר גם אחרי שהשמש הפציעה.

תחנה שביעית: הפקסת קפה למרגלות ההר

קפה ראשון של בוקר בפינה מוצלת בחניון הריק. כולם נסעו, אני המטיילת האחרונה שנשארה. נהנית מכל לגימה מהמשקה החם והמר ומהשקט.
מתלבטת לאן המשיך מכאן. כשייעלם הצל יהיה חם. מאוד. לחזור לערד? לרדת לים המלח? לטבול בעין בוקק או בעין מבוע? אולי לטפס לראש מצדה דרך הסוללה, שנים שלא הייתי שם. בכל מקום אפגוש במטיילי החג, גם בכבישים, בדרך לירושלים.
התיכנונים הללו מסיטים את המחשבה למה שיהיה אח"כ, וכשאני חושבת על מה לעשות אח"כ, אני פחות נוכחת בכאן ועכשיו.
מה שעכשיו – לנגב זיעה מהמצח, לאכול חצי חבילת שוקולד לבן שנמס אתמול בחום ובלילה התמצק.
לפתוח את בוקר החג בטעם מתוק של שוקולד, של קפה , של מדבר. לעלות את התדר שלי, למקום חזק, בטוח ומאמין. לחזק את היכולת לאהוב את עצמי ואת הסובב אותי.

תחנה שמינית: מצפור גורני

שווה לאמץ את המכונית בנסיעה איטית לאורך שלושה קילומטרים על דרך עפר, עד לקצה המצוק וושם לעצור להפסקת נוף ארוכה. יוצא מכאן שביל הליכה שחובר לשביל שעובר מעל נחל צאלים, עד שיורד לתחתית הואדי במעלה נעמה. או ממשיך עד לנחל ענבה, מעלה ענבה ומשם למצדה. אלו מסלולי הליכה שהלכתי בהם.

אני מכירה את השבילים, את שמות הנחלים: צאלים, שפן, הרדוף. את המעלות: מעלה צפירה, מעלה נמר, מעלה נעמה, מעלה צאלים, את ההרים: ריבי, הידי, איתי, הר חולד, הר נמר, הר בן יאיר, הר ענוב. את שני הגבים, ברכת צפירה וברכת נעמה.
המרחב של מדבר יהודה שנראה מתצפית גורני בגוונים של חום בהיר כ"כ מוכר. מעלה זכרונות מטיולים ישנים. זה מוכר לי מפעם וגם זה וזה וזה. גם בתצפית הזאת הייתי פעם, כשעדיין לא טיילתי באינטנסיביות בשבילי המדבר.
והינה אני עכשיו, אחרי הפסקה ארוכה בטיולי מדבר, כי חם, כי אין כוח, כי אין מצברוח.

הר קנאים מהדרך למצפור גורני

נחל צאלים מעורר געגוע חזק. אני מאמינה שמי שבאמת מחובר למקום יכול להבין את הגעגוע שאני מדברת עליו. שונה מגעגוע לאדם. זה געגוע לחווייה, לאתגר, לתנועה בדרך, לנופים יפים, למרחבים, לטבילה במים צוננים בלב מדבר. געגוע לקרבה למשהו ראשוני, נקי, גולמי, לא מעובד, לא מיופייף, לא מעוצב כ"בוטיקי", אלא מקום נטו.
מדבר זה מקום קשוח. אומרים את זה מטיילים מנוסים ממני. יש להכיר אותו ולנהוג בו בכבוד. מטיילים יהירים שמזלזלים בעוצמה שלו יכולים להיקלע למצבים מסוכנים. זה קרה לי יותר מפעם אחת. תאמינו לי.
וזו דווקא עוד סיבה למה לאהוב אותו, כי הוא מאפשר לי למתוח את הגבולות. במיוחד כשאני מטיילת לבד ואני היא זו שבכל רגע ורגע מקבלת החלטות. להמשיך, לעצור, להסתובב, אפשר לטפס בשביל הזה, גם אם אינו מסומן אבל לא לרדת בו. כמו הבוקר בטיפוס להר קנאים וכמו עכשיו, למצוא פיסת צל מאחורי הגדר, לשבת, להתבונן בנוף ולא להתפתות ללכת בשביל הכחול.

תצפית מדברית מהיפות שיש, המתנה שלי לראש השנה 

ממשיכה בדרכי ומאחלת לכל קוראי שהשנה הזו תביא איתה קירבה לטבע, בהירות, הרפתקאות, תעוזה, לימוד חווייתי דרך השטח, שהוא בעיני המשמעותי ביותר.

"שוב נתחיל מחדש, שכולם מתחילים
החורש, האוסף, המשורר, העלים
הנופלים עם הרוח, פניני הטללים
והגל החוזר אל חופיו התלולים

מתחילים כמובן גם ירחי השנה
תשרי וחשוון וכסלו
סתיו חדש ריחני מתיישב בגינה
להביט איך החורף חולף

ורואה איך גני התפוח נורא
עייפים אחרי הקטיף
איך הרוח פולש לבריכה הקרירה
וחורש על פניה קמטים

וכבר בא וחובט המטר של טבת
ואחריו חודש שבט ופרחיו
ואדר, הססן איך פותח רוכסן
לשרב החמסן של ניסן

מתחילים מחדש. למה לא? מה זה רע?
גם הזמן הזה לפעמים מתבלבל בספירה
גם הגל אל החוף מבקש חזרה
גם תיבת הזימרה שרה שוב את שירה

שוב נתחיל מחדש, שכולם מתחילים
ננגן את השיר באותן המילים
שאינן מתעייפות לעולם, כגלים
השבים בלי חדול
אל הים הגדול
אל חולות החופים התלולים

נטפים אחרונים של מטר ואייר
מלחך ודורס כבר ברכס ההר
עוד סיוון כמובן
ותמוז הנמהר
והלוח שלנו הולך ונגמר

אז יבוא חודש אב, מאוהב בדרכיו
בשמשו השופך אגמים של זהב
והלילה מלא צרצרים וכוכב
וקייצי ופרוע וחם

אז אלול, אחרון במדרון התלול
קצר ימים ונושף עם לילו הטלול
עוד תקיעה, עוד תרועה
עוד שברים ועיגול
השנה שעברה תיסגר במנעול"
נתן יונתן.