לאן נעלמה האהבה? או סדנת כתיבה אינטואיטיבית בת"א

אחרי שבוע של שפעת קשה שריתקה אותי לבית הגיע יום שישי שאחרי הסערה. השמיים מעוננים, עדיין קר מאוד ואני שכבר מיציתי עד תום את השורה הלעוסה "אני אוהב להיות בבית", מוכרחה לצאת החוצה.
לאן? לעיר.
איזו עיר? בהתחלה חשבתי על יפו, לצלם את עץ חג המולד הגדול, להסתובב בשוק הפישפשים, לקנות סחלב חם ומתוק, להביט בים.
ואז תוך כדי נסיעה על אילון דרום חותכת בלה-גארדיה, מחנה בחניון ברחוב הרכבת, שמה פני לאברהם הוסטל כדי לגלות שהתערוכה שהוצגה במסגרת שבוע האיור כבר נסגרה.
חוצה את הכביש, מוצאת ספסל פנוי בשדרות רוטשילד, מוזגת תה חם מהתרמוס ובהשראת כותרות גדולות שקפצו מול עיניי מתוך לוח מודעות, מזמינה את עצמי לסדנת כתיבה אינטואיטיבית בתוך כדי שוטטות ברחובות ת"א.

5 תחנות בדרך, 5 שאלות שליקטתי מפה ומשם.
לכבוד שבוע השפה העברית מוזמנים להצטרף אלי לטיול ברחובות העיר הגדולה שהוא גם טיול במילים.

1."לאן נעלמה האהבה?"

מתוך מודעה גדולה תלוייה בלוח מודעות בשדרות רוטשילד.
במודעה איור יפה של זוג מחובק שמייד מכוון את הצופה/קורא לחשוב על אהבה רומנטית או זוגית בתוך קשר.
אהבה היא אנרגיה, יש בה תנועה שלא פוסקת לרגע, היא כל הזמן משנה צורה, לעיתים גדלה ומתרחבת, לעיתים מצטמקת ומצטמצמת. היא זזה ממקום למקום, מאדם לאדם. יש לאהבה כ"כ הרבה מופעים וצורות, לעצמי, להורים, למשפחה, לבן/בת זוג, לחבר/ה טוב/ה במיוחד, לעיסוק, לתחביב, למקום, למדינה, לנופים, לאוכל ועוד ועוד.
אני אומרת שאהבה לא נעלמת, היא פשוט משנה צורה. אחרי שהגיעה לשיאה היא יכולה להמשיך לנוע אל הדבר, המקום או האדם הבא שירגש אותנו, שיגע בנו עמוק בפנים.
למשל האהבה שלי לצילום שפעם ממש בערה בי ותפסה מקום מאוד גדול. אני זוכרת את הפריים הראשון שצילמתי במצלמת ה-DSLR הראשונה שלי, קנון 350D. זה היה לוח המודעות הנ"ל בשדרות רוטשילד. מאז, צילמתי עשרות אלפי פריימים. הייתי אומרת שכמות הקליקים זהה לכמות הקילומטראג' שנסעתי מאז בדרכים. כלומר, המון.
היום האהבה הזו נרגעה, התמתנה, לא מאיצה בי לצלם עוד ועוד. למען הנוסטלגיה אנסה לשחזר את אותו קליק ראשון, הפעם עם קנון 650D הישנה והוותיקה. האהבה לצילום לא נעלמה, היא עברה הלאה לדרכי ביטוי ויזואליות אחרות, כמו ציור או עבודה ביומן אמנות.
אהבות לא נעלמות. הן משתנות.

2. "היי את/ה, מחפש/ת כיוון?"

מתוך סטיקר על עמוד מול "בית העצמאות" הישן, שכעת עטוף בקורות פלדה כחלק מתהליך שיקום ושימור.
עצרתי להפסקת תה וכתיבה על ספסל מול הפסל של מאיר דיזינגוף, ראש העירייה הראשון של תל אביב. מאז העיר התפתחה, גדלה, התרחבה לכל הכיוונים, כולל לגובה ולעומק האדמה.
היי את, מחפשת כיוון? ומתחשק לירות חזרה בשאלה: לְמָה? האם הכוונה לכיוון לדרך הקצרה והמהירה להגיע אל… כמו באלגוריתם החיפוש של ווייז? או שאולי הכוונה לכיוון בדרכי החיים. היכן לגור, במה לעבוד. דברים כאלה.
בעוד ימים אחדים תסתיים השנה הנוכחית שהיתה עבורי שנה גרועה מכל כך הרבה בחינות. שנה בה החיפוש אחר "הכיוון הנכון" העסיק אותי באינטנסיביות על גבול האובססיביות. היכן לגור, במה לעבוד.
החיפוש הביא אותי לכיוונים שמעולם לא חשבתי שאגיע אליהם, עד שלבסוף התייצב בכיוון מניח את הדעת.
בינתיים נשארת לגור באיזור השרון, בינתיים אני שוב הייטקיסטית.

3. "האם את זוכרת מדי פעם לעצור אצל תיבת הדואר המיוחדת לבדוק מה שלח לך הלב?"

מתוך גרפיטי של דינה שגב ברחוב מוהליבר.
הינה, נעצרתי לשבת על ספסל מקושט בברווזים צהובים לבדוק את הדואר מהלב. צילמתי קודם ציור של לב בתוך צינצנת.
הלב הוא איבר שמאז ומתמיד הקסים אותי. משאבה שלא נחה לרגע, מיום היוולדי עד יום לכתי מכאן. מתכווצת ומתרחבת, מתמלאה ומתרוקנת, דוחפת את בועיות החמצן מחדר לחדר.
סליחה מראש על חוסר הדיוק האנטומי, אני לא מתמצאת בעולם הרפואה, העולם שמושך אותי אליו הוא עולם האמנות על שלל דימוייו. ולב הוא דימוי כ"כ נפוץ, כ"כ עוצמתי. הלב נפתח ונסגר, מתקרב ומתרחק, לעיתים חושף את עצמו החוצה, לעיתים מסתגר בתוך תוכו, לשמור שלא יפגע, שלא ישבר.
פעם ככה, פעם ככה.
מה שלח לי הלב בבוקר חורפי של סוף דצמבר?
הוא שולח לי חיבוקי לב. מבקש להניח יד על החזה, להרגיש את הדופק פועם, אח"כ להניח את יד ימין על כתף שמאל ולטפוח בעדינות. כל הכבוד לך אילנה, כל הכבוד. איך צלחת בשלום את החרא ש-2021 העיפה לעברך, בלי טיפת התחשבות. כל הכבוד שהמשכת בדרכך, שלא ויתרת, שלא נכנעת ליאוש, שלא הנחת לתסכול להוציא אותך מדעתך. וכמה שהיית קרובה. וכמה שהלב הצטמק מרוב כאב. תודה לאל שהוא עדיין פועם, בום-בום.
מה עוד שלח לי הלב? כתובת שאומרת: "ואהבת" עם כמה לבבות אדומים. כמה נכון, כמה פשוט, כמה יפה.

4. "מה בא לך?"

מתוך מה שאמרה מישהי לחברה שלה באמצע מדרחוב נחלת בינימין.
ככה זה, אני הולכת ברחוב, חצי פנים מכסות במסכה אבל האוזניים גלויות ופה ושם קולטות שברי משפטים.
"מה בא לך", היא שואלת אותה, לא התעכבתי להקשיב מה ענתה החברה, כי מה שבא לה לא בהכרח מתאים לי.
מה בא לי?
בא לי לרקוד, בא לי לצחוק משטויות, בא לי לטייל, בא לי לעשות אמנות, בא לי לצלם, בא לי לכתוב עוד ועוד, בא לי לגעת בלבם של אנשים, בא לי לחבק, בא לי לעשות אהבה, בא לי לשיר, בא לי לטפס על הר גבוה, בא לי להיות מחוברת לסנטר שלי, בא לי להרגיש ולהתרגש, בא לי לעוף על עצמי, בא לי לקנות לעצמי חבילה של כל צבעי הקשת, בא לי גלידה בטעם קפוצ'ינו.
ה-"בא לי" משחרר את הרגל מדוושת הברייקס.
כדי שאפעל מתוך המקום שמרשה לי לעשות מה שאני באמת רוצה, מה שבאמת מתחשק לי. בלי לרצות אף אחד, בלי להתחשב ב"מה יגידו". כמו ילדים.
ה-"בא לי" מזכיר לי את הילדה שבי שהיא שובבה וסקרנית ורוצה לחקור את העולם סביבה, בלי לתת דין וחשבון, בלי להישמע לתכתיבים חיצוניים, כמו "עכשיו זה לא הזמן".
ה-"בא לי" הופך את סדר העדיפויות ושם אותי במקום הראשון. "עכשיו תורי", "עכשיו אני", וגם "עכשיו זה זמן של פחות רצינות".

5. ?What was your highlight of this month

מתוך היישומון הנפלא Meditation Moments
לקראת השעה ארבע אחה"צ ברחבה הגדולה של כיכר הבימה, על מושבי העץ שמקיפים את ערוגות העצים וארגז החול. פיסה קטנה של טבע בתוך סביבה אורבנית. השמיים מנוקדים עננים, לא עננני הגשם שפקדו את הארץ בשבוע האחרון. אנשים נפגשים לקפה, מדברים, צוחקים, ילדים משחקים. נראה שלמרות הכל ואף על פי כן עולם כמנהגו והחיים ממשיכים לזרום כהרגלם.
השאלה האחרונה מבקשת לדעת מה היה הרגע הכי-הכי בחודש דצמבר. מריצה בזיכרון רגעים מהחודש שחלף ועדיין לא נגמר. טיול סולו בחנוכה במדבר, עבודה חדשה, טיולי חברים, שפעת, סופה חורפית, ספרים, יומן אמנות נוסף שהסתיים. בכל אחד מאלה היו רגעים בהם הרגשתי למעלה ורגעים בהם הייתי למטה. קשה לשים את האצבע על רגע אחד, לבודד אותו מכל הרצף ולומר, זה! זה היה הכי-הכי.
השפעת שהפילה אותי שבוע שלם למיטה, חום, צמרמורות, חולשה, הרגשה כללית של סמרטוט, הביאה גם רגעים יפים של התעניינות כנה בשלומי ונכונות לעזור. אני רואה את זה ומתמלאת הכרת תודה.
אחרי שנפלתי הכי כואב, הכי רחוק מחוץ לחיים, אני נושמת עמוק.
עכשיו זה הרגע. my highlight of this month. ברחבה הגדולה, ליד הפסל עם שלושת מעגלי הפלדה הגדולים שמצביעים אל השמים, עננים, רוח קרירה, חורף, אנשים, ילדים, תינוקות, כלבים, אופניים, צלילי מוזיקה קלאסית.
ואני בחברת עצמי.
נושמת עמוק. כמה טוב להיות פה.

לסיום – רגע של אושר, מהקליפ החדש של עידן רייכל שצולם על כביש 12. גם אם לכאורה אין קשר בין אילת לת"א, מסיימת את הפוסט האישי שלי במילים הספוגות באופטימיות של אשף המילים רייכל, "אל תפחד מהעצב, תמיד הוא ילך ושוב יבוא", "גם לטעות זה בסדר, ואז לצאת שוב מחדש לעולם".