גם אני ככל האדם, גם אני לוקה בדחיינות.
לפני חודש סיימתי את יומן האמנות "מסע הגיבורה" וכיוון ששני המדפים בכוננית המוקדשים ליומנים מלאים עד אפס מקום היומן נשאר על השולחן. וגם היומן עם העין הכחולה, שאין לי חשק לעבוד בו כעת. ועוד ערימה של דפים צבעוניים שתיכננתי לכרוך ליומן חדש. וכל הערימה הזו חיכתה בסבלנות עד שנחה עלי הרוח ובלי להתכוון התחלתי "לנקות שולחן".
אתמול סידרתי מחדש את שני המדפים כדי בכל זאת למצוא מקום לשני היומנים. לשם כך היה צריך לפנות הכל, להניח על הרצפה, לנגב אבק עם מטלית רטובה, להתגבר על הפיתוי לדפדף ואז להחזיר למקום.
כמי שלמדה פעם מיון וקיטלוג אני מודעת היטב לסידור ספרים על המדף. לפי איזה קריטריון לסדר? לפי הצבע? הגודל? תאריך יצירה? בסוף יצא שילוב של גם וגם.
הצלחתי לדחוס לשני המדפים כמות מרשימה של יומנים מתקופות חיים שונות וגם את קופסת הגלויות, מזכרת מהפרוייקט "גלויה ביום".
בפוסט נוסף בסדרה "צידה לדרך" אני רוצה לשתף בחוויות שלי כ-"יומנאית" ותיקה עם קילומטראג' מכובד של עשרות יומנים, חלקם יומנים טקסטואלים, חלקם ויזולאלים ולתת תרגיל שאולי ישמש כטריגר שיכניס אתכם לעולם הכתיבה וניהול יומנים אישיים.
גם אני ככל האדם, גם אני לוקה באגרנות.
ג'וליה קמרון בספרה "דרך האמן" מלמדת לכתוב כל בוקר שלושה דפים ולזרוק. לא לשמור, לזרוק! יש משהו משחרר בקימוט הדף וההשלכתו לסל האשפה. לדף היה תפקיד להכיל כמות מסויימת של מילים שהיו צריכות לצאת ממני. ברגע שנכתבו, הדף סיים את תפקידו. אפשר להודות לו ולהשליך לפח. אין צורך לשמור.
ובכל זאת אני שומרת גם יומני כתיבה וגם יומני אמנות.
גרעין היצירה שלי בשנים האחרונות.
המדפים בכוננית האמנות שלי
ובמבט מקרוב, אחרי הסדר 
בחייאת אילנה, תודי באמת, כתבת ומעולם לא קראת. למי יש סבלנות לנבור בערימת היומנים הזו? את בכלל רוצה שעיניים זרות יקראו מילים אישיות ששירבטת לעצמך? שידעו עלייך דברים שלא סיפרת לאיש?
לא.
אם ככה, למה לשמור? למה לא להבעיר את כמות הנייר שנאגרה במדורה גדולה?
לו היה לי כל הזמן שבעולם הייתי מדפדפת עמוד-עמוד בשישים ומשהו יומני האמנות שיצרתי עד כה. אבל גם כשזמני היה קצר והדיפדוף היה מהיר, ראיתי אוצרות. נזכרתי באוצרות שיצרתי, אוצרות מוחבאים שלא רואים אור יום, שרוב הזמן עומדים על המדף סגורים.
אוצרות מוחבאים במדף היומנים הכתובים
גם אני ככל האדם. גם אני לוקה בחוסר הערכה עצמית.
אומרת לעצמי, אחרי מותי יבואו לסלון ביתי, יעמדו מול הכוננית, יחטטו במדפים, ידפדפו ביומנים, יגידו "היא היתה מוכשרת". יתלבטו מה לעשות בהם, אולי יארגנו תערוכה לזכרי, אולי יעבירו למדפים בכוננויות בבתים אחרים.
בגלל שאני עדיין כאן, כדאי שאעמיד דברים על דיוקם.
כן, בורכתי בכישרון, כן, אני אדם יצירתי, כן, אני דוברת את השפה הויזואלית על בורייה, כן, אני נהנית מאוד ליצור, להתחדש, לגעת בחומר, כן, יש לי דימיון עשיר שממציא עושר ויזואלי בל יתואר. מעל שישים יומנים שונים!
לא, לא למדתי בשום מסגרת, למדתי תוך כדי תנועה, מתוך התנסות אישית. לא למדתי לפי "שיטה" מובנית. לא המצאתי "שיטה". לא הצגתי בתערוכות, למעט אחת בימי הקורונה. לא כתבו עלי בעיתון ביקורות טובות. לא ראיינו אותי. לא המליצו עלי. לא עשיתי הדסטארט כדי לפרסם עבודות שלי. לא הרבה מכירים את שמי ואת יצירתי. לא הרבה מתעניינים בי וביצירה שלי.
ערימת יומני אמנות חדשים, כרוכים, מוכנים לעבודה
גם אני ככל האדם, גם אני ימי ספורים.
למחרת יום מותו של צביקה פיק קראתי שנפטר בגיל 72. "די צעיר" כתבה מישהי בתגובה והתחשק לענות לה, על מה את מדברת? 27 זה צעיר, 72 זה זקן. למה אנשים פוחדים להשתמש במילה "זיקנה"?
בגיל 55 ושליש אני מרגישה קרובה יותר לסוף החיים מאשר לתחילתם. זה יכול להסביר את המחשבה שעולה בראשי מה יעלה בגורל חפצי אחרי לכתי. כל עוד אני כאן, גורלם נתון בידי, אם יהיו מסודרים על המדף או שיזרקו לפח. ואחרי לכתי? האם יקראו בהם? יעריכו את יופיים? ישמרו עליהם כעל אוצר? או ישליכו לפח מיחזור?
לא תלוי בי. אלא אם אביע רצון ברור מה יעשה בהם: לשרוף/לשמור/להציג/לפרסם.
גם אני ככל האדם, גם לי יש legacy.
המורשת שצביקה פיק השאיר אחריו ברורה לכולם. הוא התפרסם עוד בצעירותו ככוכב פופ, היה מוזיקאי מוכשר ומוערך. כתב, הלחין ושר שירים.
ה"דבר" שלו, שישאר אחריו, הוא המוזיקה.
ה"דבר" שלי, שישאר אחרי, בתנאי שלא אבעיר אותם לילה אחד במדורה במדבר, הם יומני האמנות שלי.
יומנים שאני יוצרת קודם כל עבורי. סוג של personal art therapy.
אם היצירה ביומן עוזרת לי, אני מאמינה שהיא יכולה לעזור לכל אחד.
אני מאמינה בכלי ויודעת ששיכללתי אותו ככה שהוא מאפשר ביטוי יצירתי בכל עיניין.
יומן כתיבה אישי ישן, 2017
גם אני ככל האדם, גם אני רוצה להעביר הלאה את האור שבי.
כדי שזה יקרה אני צריכה אתכם.
אם אתם סקרנים לראות את היומנים שלי, עכשיו, כשאני עדיין בסביבה, תגידו. תתעניינו. תחמיאו. תגידו לי שאני מוכשרת. שאתם אוהבים את העבודות שלי.
אם אתם רוצים ללמוד ממני איך עושים את זה, איך מכינים יומן, איך ניגשים לדף הלבן ובוראים עליו עולמות, תגידו. תבואו ללמוד ממני. קחו את ההנחיות שלי ותעשו בהן שימוש.
אחרי שיגמר הקיץ, אחרי החגים, כשיתחיל החורף, אזמין 5 עד 7 בנות אלי הביתה ערב אחד בשבוע, לשבת סביב שולחן היצירה, ללמוד איך כורכים יומן ואיך ממלאים אותו באוצרות. ועד שזה יקרה אני מציעה תרגיל שלא אני המצאתי. גם לא ג'וליה קמרון.
זו המלצה לפעולה פשוטה שנגישה לכל מי שיודע קרוא וכתוב. לכתוב יומן. לקחת מחברת, עט או עיפרון ו… לכתוב.
יומן כתיבה ישן עטוף במפת עולם
ג'וליה קמרון מדייקת את ההמלצה ונותנת לה את השם "דפי בוקר" – כלומר דבר ראשון שאתם עושים על הבוקר, כשהראש רענן, מייד אחרי צחצוח השיניים, עם כוס הקפה הראשונה – לפני שפותחים וואטסאפ, מיילים, פייסבוק והראש מתמלא בג'אנק – לפני כן – הקדישו בין רבע שעה לחצי שעה לכתיבת רצף אינטואיטיבית.
פשוט לכתוב. לתת ליד לנוע בחופשיות על פני הדף. מי שקשה לו לכתוב ככה סתם יכול להיעזר ברעיונות הבאים כמשפטי פתיחה:
…"קמתי הבוקר ואני מרגישה…"
…"מה שעולה לי עכשיו בראש זה…."
…"האמת היא שאין לי מה לכתוב ובכל זאת אני רוצה לכתוב ש…"
תהיו יצירתיים, או שלא, עדיף שתהיו מי שאתם, כתבו מהר, בלי לעצור, בלי לגשת לטלפון – בלי הסחות דעת! הדף משמש כמצע לניקוז מה שמבעבע בתוכנו באותו הרגע, מה שמטריד, מה שמעניין, מה שבא לנו שיקרה. הדף סופג הכל.
לכתוב הכל בלי צנזורה, בלי להקפיד על ניסוח או שגיאות כתיב.
פשוט לכתוב.
לכתוב כל מה שעובר בראש, ללא עריכה, ללא סינון, כתיבה ללא הפסקה. כתיבה רצופה של 3 עמודי A4 ללא עריכה וללא ביקורת פנימית.
לכתוב ברציפות, ללא הפסקה. פחות משנה מה כותבים, העיקר למלא את הדפים במלל, בלי לחזור ולקרוא מה שכתבנו ובלי להראות לאנשים אחרים.
הטכניקה הזו מנפצת קירות של שיפוטיות, ביקורת, חשש ותקיעות. קירות שלעתים נבנו במשך שנים.
לא מדובר בכתיבה יצירתית אלא טקסטים שנועדו “לסדר את הראש”, או "לנקז את המוח", להפחית חרדה, לעורר השראה .
ג'ולייה קמרון מודדת את כתיבת הבוקר בשלושה עמודי פוליו. זה יכול להיות דף בגודל A4 או דף של מחברת רגילה. תעשו ניסיונות, מיצאו את כמות המלל שמתאימה לכם. מי שמרגיש שדף וחצי בגודל A4 גדול עליו יכול יסתפק בפחות, ויש מי שירגיש שזה מעט מדי, יכול להמשיך ולכתוב עוד.
דייקו את גודל הדף ומספר העמודים והקפידו לשמור על המינון הזה. הקפידו על תדירות הכתיבה – כל יום! גם בסופי שבוע!
יש משמעות להתמדה. היא מאמנת את שריר הכתיבה, היא פותחת את ערוץ התקשורת הפנימי, בינכם לבין עצמכם.
מי שיתמיד, מי שיתרגל ויכתוב יגלה איך הכתיבה לאט-לאט הופכת להרגל, למשהו שניגשים אליו בהנאה, שמשחרר אתכם ממועקה ומסודות שאתם לא מספרים לאף אחד אחר. יש המון יתרונות לכתיבת בוקר. היא תעזור לכם.
דפי הבוקר הם סוג של כתיבה אסוציאטיבית. כותבים כל מה שעולה. בדרך הזאת יצאו לי כמה קטעים מעניינים וגם סיפורים, שכאשר התחלתי לכתוב אותם לא ידעתי בכלל לאן הם יובילו אותי. אתם תגלו כמה נחמד לכתוב בלי לתכנן מראש, ואיך המילים כאילו נכתבות מעצמן.
אני לא סתם אומרת. ואם אתם כמוני ולא מוכנים לזרוק את הדפים בתום הכתיבה אלא שומרים מחברות, עם הזמן מחברת תתווסף למחברת עד שתמלאו מדף שלם ביומני בוקר שלכם. וזה פשוט נפלא!
מחברת עטופה יפה, עט, אפשר גם צבעונית ומשקפי קריאה למי שצריך – זה הכל!