אם היו שואלים אותי בתחילת נובמבר מה אני יודעת על "בולוניה" הייתי אומרת, "עיר באיטליה", זה הכל. לא ממש סגורה היכן היא נמצאת במפה.
לא נתקלתי בה בשיטוטי במפת איטליה כשתכנננו בקייץ 2018 את הטרק בדולומיטים.
אבל נו, בולוניה, כמו בולונז. בטח האוכל שם טעים.
ככה זה, יש מקומות שאנחנו לא טורחים ללקט מידע אודותיהם. אפשר כמובן לחפש ברשת, אבל כל עוד לא נוסעים לשם, מה הטעם.
עד תחילת נובמבר טיסה מחוץ לגבולות הארץ לא עמדה על הפרק. עד שהגיעו לפתחי חדשות טובות ששינו את התמונה והפכו את חוץ לארץ לרלוונטי. אוקיי, סעי לחו"ל, אבל לאן?
בולוניה.
למה דווקא בולוניה?
אני עושה copy-paste ליעד שבלוגריות הטיולים, אורה ומיכל סיפרו עליו. הן ביקרו בבולוניה בתחילת נובמבר ופירסמו תמונות ורשמים מהשהות הקצרה שלהן בעיר. שתיהן נהנו מאוד, שתיהן המליצו בחום על בולוניה כיעד לחופשה סתווית.
אני מתבוננת בתמונות, קוראת את הטקסטים הנלווים והגלגלים בראש מתחילים לעבוד…
כן, בולוניה.
עיר שעונה על הקריטריונים של יעד קריר בשלכת, מקום פוטוגני, עתיק, ציורי, רווי בהיסטוריה ואוכל טעים כבונוס.
ב-20 בנובמבר טסתי ל"נסיעת ההתאווררות" בת שבוע, קראתי לנסיעה הזו ככה כי זה מה שהרגיש לי הכי נחוץ – לנשום אוויר.
באותו שבוע באיטליה פרסמתי מדי יום רשמים בדף הפייסבוק האישי שלי, ליקטתי אותם לסדרת פוסטים זו כמסע נוסף בבלוג המסעות שלי.
סוף-סוף, אחרי שנתיים, המראה!
הפוגה בת שנתיים מטיסות לחו"ל ניוונה את יכולות החיפוש שלי. למרבה המבוכה אני מגלה ששכחתי איך ואיפה מחפשים טיסות לאו-קוסט. מנוע החיפוש מביא בתוצאה טיסה באורך 30 שעות ובעלות של 200 יורו ומעלה. היי, מה נסגר?
מעולה שיש את מי לשאול ומפנים אותי ישירות לאתר של Ryanair ושם אני מאתרת טיסה לכל כיוון בעלות של 15 יורו + עלות נוספת לתיק גב במשקל 10 ק"ג. ועדיין זה הסכום הנמוך ביותר שאי פעם שילמתי על טיסה.
"לא תאמיני מה עשיתי עכשיו… כירטסתי כרטיס טיסה, ת"א-בולוניה, משבת עד שבת, שבוע באיטליה בסתיו!!! טיסה שתשבור צום של שנתיים ללא מיציאה מגבולות הארץ…." אני מספרת לחברה.
"אירופה בסתיו! נהדר! מתרגשת? אבל משום מה אני עדיין לא מזהה את ההתלהבות בתוכי.
כולח תקווה שהיא תופיע אח"כ, כשאנחת באיטליה, כשאצא משדה התעופה, כשאנשום משב רוח אירופאי.
עד מועד הטיסה יש פרוצידורות חדשות שצריך לעשות. בדיקת PCR, למלא שאלונים ולהנפיק אישורים. ולמרות שהקפדתי להיות מסודרת שכחתי למלא את טופס הכניסה לאירופה. בהמתנה לטיסה בשדה מנסה להיכנס לאתר, להירשם ומשהו ביצירת החשבון מסתבך.
נו, אלא מה, היה צפוי שמשהו אחד יתפספס. כל הנוסעים אוחזים לצד הדרכון שקית מסמכים, בדיקת קורונה, תעודת קורונה וכו'. ברוח התקופה, שנה ב' לקורונה.
זה מה שזה. אפשר לטוס, רק לא לשכוח לארוז שקית מסיכות ולהקפיד להניח על חצי פנים, אם רוצים לחזור הביתה בריאים.
במטוס אני מייד נרדמת, ציפה מוזרה שמאפשרת לתודעה לנוח. אלו לא תנאים נוחים לשינה, הזמן זוחל ולבסוף, בתום קצת פחות מארבע שעות המטוס נוחת באיטליה.
נשימה עמוקה מתחת למסיכה.
עָנָף/ עידית ברק
"לֹא לִטְבֹּעַ
לְהֵאָחֵז בֶּעָנָף הַקָּרוֹב
לֹא לְהִסָּחֵף בַּנָּהָר
לִבְחֹר הֵיטֵב שֶׁיִּהְיֶה בְּהֶשֵּׂג יָד
שֶׁיַּחֲזִיק אֶת מִשְׁקָל הַנֶּפֶשׁ
לְאֹרֶךְ זְמַן
וּבְשוֹךְ סְעָרָה
לְגַלּוֹת שֶׁאַתְּ גֶּזַע"
תודה לאל שצלחתי את הסופה, שלא טבעתי, שהצלחתי למצוא ענף להיאחז בו בזמנים קשים. והיה לי שפע של זמן קשה בשנתיים האחרונות. והינה יום אחד, בו מזג האוויר מתהפך ויורדים גשמים חזקים, אני מגלה למרבה ההפתעה, כמו בשיר, שאני עץ .
אפשר לנשום לרווחה.
"שששש… אף לא מילה אחת על העיר, חכי למחר"
אני מתרה בשיפוטיות, לפני שתתחיל למתוח ביקורת על בולוניה.
היום הראשון לנסיעה הוא תמיד יום מעייף. זה היה יום בו קמתי מוקדם, ארזתי, נסעתי לנתב"ג, לרגע לא זכרתי לאיזה טרמינל יש להגיע, 1 או 3, עמדתי בתורים ארוכים עד העלייה למטוס, ושוב תורים ארוכים בירידה מהמטוס. בתור לביקורת דרכונים באיטליה הצלחתי לאפס את הסיסמה ולמלא תוך כדי רטינות אינסופיות מתחת למסיכה את הטופס הטרחני והארוך שבסוף הפקיד בקושי העיף בו מבט. העיקר שקיבלתי עוד ברקוד לאוסף.
בשבת אחה"צ הרכבת לא עובדת, במקומה מגיע אוטובוס שעוצר בצד האחורי של תחנת הרכבת של בולוניה. בבית סימנתי היכן נמצא המלון ביחס לתחנה. המלון בתוך העיר העתיקה, אבל היכן אני ביחס לעיר העתיקה? הנקודה הכחולה בגוגל מאפס לא ממש עוזרת להבין, אני צריכה עזרה מהמקומיים כדי למצוא את הכיוון הנכון. בסיטואציות כאלה, כשאני לא בטוחה ובכל זאת הולכת, לרוב זה בכיוון ההפוך. שתי בנות איטלקיות מתקנות אותי, לכי ישר עד הגשר ואז פני ימינה. בפניה ימינה כביש רחב, אורות, מיליון אנשים. הגיוני שככה נראית העיר העתיקה.
העייפות הופכת את ה welcome לבולוניה לפושר מאוד.
באותם רגעים הכי דחוף זה להגיע למלון, לשטוף פנים, לגמוע קפה, לאכול משהו. נדמה לי שאלו סדרי עדיפויות משותפים לתיירים באשר הם, כשמגיעים למקום חדש, החדר כמשהו שנותן עוגן קטנטן של יציבות בים הזרות הגדול אליו היגענו.
הזמנתי חדר ליחיד במלון שממוקם מעל גלריה לאמנות מודרנית, מיקום סביר מלב העיר העתיקה. הפקידה הלבבית בקבלה מקלידה את הפרטים מהדרכון שלי למחשב, מצביעה על התאריך לידה. לרגע אני נבהלת, מה לא בסדר עם הדרכון שלי, אבל היא רק רוצה להגיד שאני לא נראית לגילי.
כן, אני שנת יצור 67, ככה כתוב וזו האמת. "את נראית בת שלושים", היא מעירה ואני מחייכת מתחת למסיכה. נחמד לקבל כזו מחמאה, אבל תאמינו או לא, לא הייתי חוזרת לגיל שלושים בעד שום הון שבעולם, טוב לי בגילי הנוכחי.
בחדר ליחיד שיהיה העוגן הקטן שלי לשבעה לילות הקרובים אין קומקום חשמלי וערכת קפה, אבל יש חלון ומרפסת. האיטלקים לא הזיזו את השעון שעה אחורה, ככה שהאור עולה קצת אחרי שבע בבוקר. השמיים בצבע אפור אטום, כלומר ערפל.
"ככה זה בצפון איטליה" כמו שאמרה הצעירה שישבה לידי במטוס.
בוקר יום ראשון, מהחלון הפתוח מגיעים קולות של עיר שלאט-לאט מתעוררת. מכוניות, נביחות.
בוקר טוב בולוניה.
סקרנית לראות מקרוב את התמונות שראיתי. ברגע שאצא מהחדר יתחיל מסע של גילוי.
עד כה לא תיכננתי דבר. כלום. רק הדפסתי מעט מהמידע הפרקטי שליקטתי מהפוסטים של מיכל ואורה. עוד מעט, עם הקפה של הבוקר, אקרא ואתחיל לחבר בין התיאור הטקסטואלי לשטח.
ככה נראית שוטטות אינטואיטיבית, לא מתוכננת מראש, למעט כיוון כללי שנותן נקודת התחלה. ובסוף היום, החדר ליחיד עם חושך בחלון.
מה בסך הכל אנחנו רוצים/ עידית ברק
"לֶאֱהֹב
לִהְיוֹת נֶאֱהָבִים
לִצְחֹק בְּיַחַד.
גַּג מֵעַל הָרֹאשׁ
שֻׁלְחָן עָרוּךְ
כּוֹס, צַלַּחַת.
מָה בְּסַךְ הַכֹּל בִּקַּשְׁנוּ
לֹא הַרְבֵּה
לֹא מְעַט
בַּמִּדָּה הַנְּכוֹנָה
כְּדֵי לִצְמֹחַ.
דְּבָרִים שֶׁצָּרִיךְ לִזְכֹּר
וּדְבָרִים לִשְׁכֹּחַ."
מה בסך הכל אני רוצה? קפה של בוקר עם משהו קטן מתוק ליד. מצאתי את זה בבית קפה קטן וצבעוני בפינה ליד המלון. על התקרה צבעי הקשת בענן ובין המושבים לוחות פרספקס שקופים שבתוכם צפות בועות בצבעים מתחלפים. יפה! וגם הקפה, כמו שאני אוהבת, שוט ארוך של אספרסו מהול במים רותחים (כלומר אמריקנו) וקרואסון וניל בצד.
אני מתבקשת להראות את ה"גרין פס" שלי, כלומר הברקוד שטרחתי להדפיס ובעוד שנים אחדות, גם זה יהיה מיותר, כי כל המידע על אילנה מודל 67, יאוחסן בצ'יפ built in בתוך הגוף.
עכשיו, אחרי הקפה-מאפה של בוקר ראשון הקר, אפשר להגיע לכיכר הראשית של העיר.
מה בסך הכל אני רוצה? קצת יופי שירחיב את האישונים, שישלח את היד באופן אוטומטי למצלמה, קליק-קליק, ומתחילה הילולת צילומים.
ברחוב המוביל לכיכר הראשית אני מוצאת את כל מה שאני אוהבת. אכסדרות שמיצרות קומפוזיציות שמשמחות אותי ואת הקנון שלי, מיליון פנסים ענקיים ומיוחדים, חלונות ראווה מעוצבים לעילא עם בובות לבושות לפי צו האופנה האיטלקית בפוזה שמתבקש לצלם.
בשעה מוקדמת של בוקר ראשון, רוב החנויות סגורות עדיין, אין הרבה תנועה, מה מאפשר לי לצלם פריימים ריקים מאדם כמו שאני אוהבת. שונה מאוד מהרחוב הראשי ביציאה מהרכבת שקיבל את פני אתמול, שהיה הומה אדם וגרם לי לקלסטרופוביה קלה.
ראשון בבוקר, אחד הרחובות שמתפצלים מהכיכר הראשית של העיר היפה בצפון איטליה.
הפסקת קפה ומאפה שנייה. אומרים על בולוניה שהיא מרכז גסטרונומי, ועדיין, אל תצפו ממני לביקורות או המלצות אוכל. אני לא טובה בזה. אני טובה בכמעט ללכת לאיבוד…
בחרתי נכון. הבולוניה הזאתי עם האיטלקית שמנגנת באוזן, מאמה-מייה, בלה, בון-ג'ורנו. והכי הורס אותי, לצד המחמאה מאתמול, שברחוב פונים אלי באיטלקית. גם בת שלושים וגם איטלקייה?
פעם נהגתי לצלם כנסיות, היום כבר לא. אבל אם אפשר, למה לא להיכנס לאחת הבזיליקות, לשבת על אחד הספסלים ולהקשיב לצלילי העוגב.
קודם מילאו את הרחוב צלילי פעמונים מהמגדל הנמוך יותר וזה היה הרגע שהקסם קרה ועל הפנים, נטולות המסיכה, נמתח חיוך מאוזן לאוזן ולא ירד.
מה בסך הכל אני רוצה? לחייך מבפנים, להינות עד הסוף מהרגע הנוכחי, לנשום עמוק, להרגיש כמה טוב להיות פה, להרשות לחושים לקלוט מלאנת'לפים גירויים, ויזואלים, שמיעתיים, מתוקים.
ושוב נשימה. זה הרגע שאני מקבלת מלוא החופן את מה שאני רוצה. הללויה.
אתם בטח מכירים את זה מנסיעות שלכם, אומרים לכם "תהנו מלא", רק שהתחושה הטובה שקוראים לה "הנאה" לא מגיעה רק כי אומרים לה לבוא. כי סוףסוף חוץ לארץ, כי בחוץ לארץ אמורים להינות. נו, אז מה. ההנאה תגיע שכמשהו מבפנים ישתחרר. בערך כמו אורגזמה. אי אפשר לצוות עליה, בואי! היא תבוא כשהיא תבוא. או שלא. מה שכן, בולוניה עם היופי הישן-האדמדם-הקריר שלה גורמת לעוררות פנימית שמאפשרת להנאה לבוא.
"Happiness is a journey, not a destination"
ציטוט היום מישומון המדיטציות פוגש אותי כשאני בלב לבו של היעד אליו רציתי להגיע מאז שכירטסתי את הטיסה.
יש בבולוניה ווייפיי חינמי ברחובות המרכזיים, אבל אין ספסלי ישיבה חופשיים כמו שיש בת"א. כלומר מי שרוצה לשבת יכול להיכנס לאחד מבתי הקפה הפזורים. אני אוספת מפות וברושורים עם דימויים שיהפכו בבוא היום לחלק מקולאג'.
התאפסתי פחות או יותר עם הכיוונים במפה. עכשיו, אחרי שהיגעתי ל-center, אפשר להתפזר לצדדים בצורה אקראית.
בסנטר יש כנסיות גדולות, מזרקות, פסלים, בתי קפה, רחבה ענקית, המוני מקומיים ותיירים.
בערב אפנה זמן קריאה ואתעמק בחומר הכתוב, כדי להבין עם השכל מה אני רואה. בינתיים עד שיחשיך אמשיך בשוטטות אינטואיטיבית שקולטת רשמים דרך החושים.
מה בסך הכל אני רוצה? אוכל נורמלי, פסטה כלשהי ברוטב עגבניות, לא ראגו (בשר) ולא פרושטו (חזיר) ואם אפשר בדוכן עם הגשה עצמית, לא שולחן ערוך במסעדה מפוארת, כי אחד הבאגים במערכת ההפעלה שלי לא נותן לי להיכנס לבד למסעדה עם מלצרים וכו'. אבל לאכול צריך ורצוי שלפחות מנה חמה אחת ביום.
רציתי? קיבלתי. זו איטליה! והאיטלקים אוהבים לאכול ולשתות. חוץ ממסעדות יש גם שווקי אוכל ודוכנים שמוכרים אוכל טרי. הזמנתי את הפסטה הארוכה והרחבה (יום יבוא ואלמד את שמות כל הצורות), קיבלתי מנה סבירה+ בזה סימנתי V על מנה חמה לארוחת צהריים, פלוס פיצה שקניתי אח"כ בשני יורו בפיצרייה של מקומיים, ועד כאן פרק האוכל.
ליד המגדל הגבוה והרזה שניתן לטפס עליו, אבל ביום אחר, פניתי ימינה והלכתי ישר עד החומה שמקיפה את העיר העתיקה. הלכתי צמוד לחומה עד ששוב פניתי אל תוך העיר העתיקה. ושוב הלכתי. והלכתי וצילמתי והלכתי וצילמתי. בפארק נחמד ישבתי לנוח עד שאגרתי קצת כוח להמשיך ללכת עד שירד החושך וחזרתי לחדר.
אלה רגעים קטנים מהיום שהיה, שאני רוצה לזכור, שאני רוצv לשתף גם את מי שקורא אותי. בתקופת צום טיולי חו"ל, מפעם לפעם הייתי עוקבת אחרי דיווחי טיולים של אחרים. הייתי מחכה לעוד סט תמונות ממקומות רחוקים ויפים ובעיקר ליומני מסע טקסטואלים, שהכניסו אותי לאווירת המקום.
ברור שיש הבדל בין להיות במקום ולחוות אותו בגוף ראשון, לבין לקרוא חוויות של מישהו אחר. אבל בסופו של דבר, זה סיפור. ואם הסיפור כתוב בכנות ובכישרון, הקורא יכול לרגע להרגיש כאילו גם הוא שם.
מוזמנים לעקוב אחר סיפור המסע שלי בהמשכים בפוסטים הבאים:
נסיעת התאווררות לאיטליה פרק 1 | פרק 2 | פרק 3 | פרק 4
למי שמעוניין לנסוע לבולוניה – ממליצה להיעזר בפוסטים הבאים:
- "רומא? מילאנו? טסתי לואו-קוסט לבולוניה ולמודנה וחזרתי עם שלל המלצות" – כתבה בווינט מאת מיכל מנור
- "לאכול את בולוניה" – מדריך לחופשה בבולוניה והמלצות קולינריות – מהבלוג "רואה עולם" של מיכל מנור
- "טיול חורף בטסקנה" – על בולוניה והסביבה רגע לפני תחילת בהלת הקורונה מהבלוג "עד הטיול הבא" של איריס סביניק קראסו
- "בולוניה – טיול קצר" – טיול יום בבולוניה מהבלוג "אוספת אוצרות" של רבקה קופלר
- "בולונז צמחוני – יומיים בבולוניה" – על טיול קצר בבולוניה בהבלוג "חלומות שמורים" של אורה גזית
- לטוס לבולוניה – איך? איפה? למה? וכמה? – אורה גזית עושה סדר ונותנת מידע פרקטי מעולה שעזר לי אישת בתכנון הטיול
- בולוניה בגוגל מאפס
- האתר של לשכת התיירות בבולוניה