סיפור מסע בהמשכים: נסיעת התאווררות לאיטליה (3)

בולוניה, בוקר יום שלישי. הערפל התפוגג, בשמיים אפשר לראות גוון של תכלת בהיר, 10° וקר, אין גשם.
יוצאת אל המרפסת ומביטה ברחוב שמתעורר לחיים, כולי הודייה. תודה על עוד יום בעולמך.

יש לי חברת פייסבוק שמעולם לא פגשתי פנים אל פנים, אבל אם יום אחד אתקל בה במקרה ברחוב אדע שזו היא. בגלל עשרות אם לא מאות תמונות בהן היא מצלמת את עצמה. "תודה על עוד יום בעולמך" היא נוהגת לצרף לתמונות הללו, ואני מודה לה על התזכורת ועל השראה, לשים את עצמי בקדמת הבמה, בלי להתבייש ובלי לתת לקומפלקסים מיותרים של "איך אני נראית" לנהל אותי.

בדרך לתחנת הרכבת עוצרת ליד BAR שהוא גם בית קפה ומזמינה קפה ומאפה, לפתוח את הבוקר בשוט של קפאין ומנה פחממתית.
הפעם אני יושבת באכסדרה, מביטה על התנועה ברחוב. בצדו השני של הרחוב חונה טרנזיט גדול ממנו פורקים ציוד לשולחן שאח"כ יניחו עליו סחורה למכירה, צעיפים, בגדים ושאר קשקושים. אלו מהגרים שמוכרים בדוכן, יום אחר יום, לסדר בבוקר, לפרק בערב, בקור ובחום.
אתמול שמתי לב שברוב החנויות לממכר פירות וירקות עובדים הודים, או מהגרים זרים. אפשר לזהות אותם לפי המראה. אני לא יודעת מספיק על איטליה ומדיניות קליטת מהגרים זרים, אבל הם כאן, אני שומעת את השפה, רואה את כיסוי הראש של הנשים המוסלמיות. בלילה המהגרים מאפריקה מציעים לעוברים ושבים חבילות קטורת ועוד קישקושים, אבל הם סוג של אנשים שקופים שחולפים על פניהם כמעט בלי לשים לב.

מוזמנים לפרק השלישי בסיפור המסע בהמשכים, בו אני מבקרת בערים השכנות לבולוניה, מודנה ופארמה.
התמונות בפוסט זה צולמו בעיקר מודנה, תמונות הסתיו הן מבולוניה.

בתחנת רכבת של בולוניה אני מרגישה קצת כמו פרימיטיבית ממדינת עולם שלישית שרואה רכבת לראשונה בחייה. אין מנוס מלבקש עזרה. את הכרטיס אני קונה בקיוסק אבל אף אחד לא אומר שצריך לתקף אותו במכונה, אני זוכרת, כי ככה היה כתוב באחד האתרים. אילו הייתי מזדרזת למצוא את רציף 2 אולי הייתי מספיקה לעלות על הרכבת הקודמת. בינתיים מחכה ובינתיים יצאה השמש ואפשר לפשוט שכבת בגדים.

תחנות רכבת בכל העולם דומות זו לזו, רציפים, לוחות זמנים, נוסעים שעולים ושיורדים. הרכבות באיטליה מזכירות לי את השינקנסן היפנית המהירה והאלגנטית.

בזמן שממתינה חולפות בראש שאלות כמו: מה זה זיכרון, איזה זיכרון צף ואיזה שוקע ונשכח? כשלוקחים חופן של זמן לנסיעת התאווררות, מה התחושה? האם אפשר לספור נשימות? וכמה סוגי נשימה יש?
אני, הנוסעת, הופכת לחוקרת שבוחנת את סביבתה, את העולם בו היא חייה. מתוך ההתנסות שאני חווה, אני משכללת את מיומנויות ההקשבה וההתבוננות, מסיקה מסקנות. אני גם לומדת שאני לא יודעת הכל, שלפעמים אני צריכה עזרה וזה בסדר. אני לומדת לגלות את העולם, גם ללמוד מטעויות, ולא רק.

למה בעצם היגעתי לאיטליה? האם כדי לחקור את בולוניה והסביבה? לנוח? לגלות מחדש את עצמי דרך התנועה בעיר זרה? ומה אני לומדת על עצמי? על יכולת ההכלה שלי את עצמי ואת הזכרונות שמגיעים, שבוע שלם, לגמרי לבד?
רכבת חולפת ברציף הסמוך, הרכבת למילנו תצא מרציף 6, והינה נכנסה לרציף 1 הרכבת לפיאצ'סקה, היא תעצור גם במודנה. ובינתיים, אני בעולמי. האין זו משמעותה של נסיעה לארץ זרה? עצירה, השתהות, תרגול היכולת להתבונן, להקשיב, לחקור את הסביבה החדשה, ללמוד משהו על העולם ועלי.

מחלון הרכבת רואה את כנסיית סנטה לוקה באופק, זו שאתמול טבלה בערפל סמיך. אחרי הגשם השמיים מתבהרים, מקבלים גוון כחול עמוק. גם השמש שעד כה הסתתרה יוצאת. השינוי המשמעותי במזג האוויר משפיע לטובה גם על המזג הפנימי, ובתוספת הסימטאות הציוריות של מודנה, אני והקנון חוגגות ב"הילולת קליקים". זה ביטוי שאני משתמשת בו כשהעין רואה כמות גדולה של יופי, מנסה למסגר אותו, לקבע אותו לנצח.
וביניתיים מודנה מרעיפה עלי כמות גדושה של יופי. ביניינים מרשימים בצבע אדום-כתום, תריסים בגוון תכלת, פנסי רחוב בשלל צורות וגדלים, כיכרות רחבות, אכסדראות, שמיים כחולים, עצים בשלכת, קישוטי קריסמס צנועים.
מה עוד יש במודנה שמאוד מוצא חן בעיני: ספסלי ישיבה יבשים ונוחים למנוחה, מפות גדולות עם הסימון "you are here" שמייתר את גוגל מאפס, שלטי הסבר עם תרגום לאנגלית, כיכרות יפהפיות, רחובות מרוצפי אבנים קטנטנות, חלונות ראווה עם בובות לבושות באופנה איטלקית פוטוגנית מאוד.

בֶּלָה מוֹדֶנָה! באמת שיפה ואני נהנית מכל מטר שצועדת ברחובות, רק באחת נזכרת שהגיע הזמן להפסקת קפה.
בטוריסט אינפורמיישן נאמר לי שהמוזיאון לאמנות מודרנית סגור היום. "תבואי מחר". רק שמחר אהיה במקום אחר. ובינתיים, אני נוכחת ברגע. בכאן ועכשיו, עוקבת אחרי ההשתנות של הכחול בשמיים, מבקשת שיעשה טובה וישאר עד שבת בבוקר.
משהו שאני מכירה מהשוטטויות האורבניות, בארץ ומחוצה לה, איך דרך הרגליים קורה משהו נפלא. העבר מתפוגג, העתיד לא רלוונטי וגם לא מעניין. מה שנשאר זה הרגע העכשווי, כשמגלה עוד פנס רחוב יפה (אגב, חלקם חלולים, ללא נורה מאירה, עדיין במקומם כאלמנט דקורטיבי) או בובות לבושות במעילים מבד לבד בכתום/ורוד/צהוב (מי מתלבשת ככה בחיים האמיתיים?) או אוחזת בספל אמריקנו החם ומתמוגגת מצליל השפה הלא מובנת, כשעוקבת אחרי עובדי העירייה שתולים קישוטי קריסמס ברחובות.
ואם מפעם לפעם עולה זיכרון של אדם שפעם היכרתי וצובט בלב, אני מרימה את המבט לשמיים, מורידה אותן לאדמה, מזכירה לעצמי, הוא לא כאן, את כאן. ולבד. תתאפסי על עצמך. כמו הנקודה הכחולה בגוגל מאפס, אני לוחצת עליה והיא עפה במהירות שיא מאי שם, אל הנ.צ. בה אני נמצאת, ברמת דיוק מירבית.

חמש וחצי, ממתינה לרכבת שתחזיר אותי לבולוניה. נסיעה של חצי שעה והפעם בחושך. מהמקומות שלא ידעתי על קיומם, לא חלמתי עליהם ולא תיכננתי לבקר בהם. ובכל זאת. המתחם של העיר העתיקה קטן, יפה ומטופח. מטופח ברמה כזו שלא רואים מזגן או חבלי כביסה. וזה כ"כ נעים לעין, במיוחד כשהשמיים בכחול משגע.

האייקון של המגז אוויר מראה שמש! לא משנה שמד המעלות מראה רק ספרה אחת, אני שמחה! בחמישי ושישי צפוי גשם, אבל היום מחכה לי עוד יום סתווי תכול שמיים.
!Thank you beautiful days
מחצית מנסיעת ההתאווררות שלי עברה, נותרו עוד שלושה ימים. מי שטס איתי בשבת והגיע לבולוניה לשלושה ימים וקצת כבר טס הבוקר. ואחה"צ אותו מטוס יביא איתו נגלה חדשה של מטיילים. חוץ מכמה דקות אתמול במודנה, ברחבה ליד בית הכנסת, לא שמעתי כלל עברית.
אחרי שנתיים רצופות בארץ לא יזיק להתרחק מהשפה, החדשות, העידכונים. להתגבר על הפיתוי להציץ בכותרות שגוגל מביא כשפותחת את הדף של מנוע החיפוש.

היום שוב אסע אל מחוץ לבולוניה, הפעם ארחיק עד לפָּארְמָה (Parma), כשעה ברכבת. הספקתי ללמוד היכן לקנות את הכרטיס והיכן לתקף. אתמול עמדה אישה בכניסה לרכבת וכיוונה אקדח מודד חום לראשי, כמו בתחילת הקורונה, וברכבת נאמר באנגלית שהחל מחודש הבא, רק בעלי תו ירוק יורשו לנסוע ברכבת. מבאעס שהקורונה עדיין כאן, שצריך לבדוק, להיבדק, להסתובב שעות ארוכות עם מסיכה על הפנים.
לפחות במזג אוויר כזה קר היא מחממת מעט את הפנים.

"לַחֲבֹק אֶת הָעוֹלָם
לָדַעַת עָמֹק בפנִים
שֶׁהַכֹּל עֲבוּרך קיים.
פִּסַּת הַשָּׁמַיִם,
הָרָקִיעַ הַצָּלוּל,
רָצוֹן לִרְאוֹת
אֵת כָּל הַשֶּׁפַע בַּיְּקוּם.
הַכֹּל טָמוּן בְּךָ
הַגִּלּוּי נִמְצָא אֶצְלְךָ."
(לא ידוע)

באחד הקלפים שיצרתי לאחרונה כתבתי את המסר "להרגיש לפעמים כמו עץ עירום בשלכת". לא ידעתי אז שבקרוב יבוא היום שאגיע לאיטליה בדיוק בעונה זו של השנה, ואעמוד למרגלות עצים שמשילים עלים בגווון מהפנט של צהוב-כתום.
ובסנכרון נהדר הגיע לפתחי הבוקר שיר מוכר של אמיר גלבוע שמדבר בדיוק על זה, על תקופות בחיים שעלינו להישאר "עץ עומד בשלכת".

*\ אמיר גלבוע
"עברתי מרחק של צעד ועוד צעד. הרחקתי לכת.
עלי לַעֲמֹד. עץ עומד בשלכת. לאחר
שהייתי הר. לאחר שהייתי ים. ולאחר שמים.
כשהייתי הר נפלתי מפחד את כל הַתְּהוֹמִים הפעורים.
כשהייתי ים נשאתי כל הסודות וְגָוַעְתִּי המון הֲמָיוֹת.
כשהייתי שמים ראיתי המלאכים נשרפים.
אבל כשהייתי עץ אהבתי רק לִפְרֹחַ.
עברתי מרחק של צעד ועוד צעד. הרחקתי לכת.
עלי לעמֹד. עץ עומד בשלכת."

איך זה להרגיש ככה? "עץ עומד בשלכת"? להיות עירום מעלווה? מהם העלים בחייו של האדם? הישגיו? הרכוש שצבר? המעמד אליו טיפס? הסטטוס החברתי שלו? מצבו הכלכלי? מצבו המשפחתי? הקריירה שעמל עליה?
איך מרגיש אדם כשהעלים הללו שפעם היו ירוקים ומלאי חיים, עלים שהיו מקור לגאווה ולתצוגה, מתייבשים ונושרים?
אולי מרגיש צער, אולי כאב, אולי בושה להיות עירום, חסר כל בהשוואה לעצים ירוקי עד.
ואולי עם נשירת העלים, השמיטה של מה שפעם היה נחוץ ואיננו עוד, מגיעה גם הקלה גדולה.
אולי. זה מעורבב וזה מטלטל, כי כולנו רוצים להיות עצים ירוקים, מלבלבים, פורחים, נותני פרי. והינה מגיע זמן ואין עלים, אין פרחים, אין פירות. אין.
זה קרה לי. לזמן מה הייתי "עץ עומד בשלכת". בלי עלים, בלי פרחים, בלי פירות.
וכמו שאני תמיד אומרת, הטבע הוא המורה הטוב ביותר, ובטבע העונות מתחלפות, עץ לא נשאר בשלכת לנצח. כשהתנאים מבשילים לאט לאט מתחילים לצמוח עלים. לפעמים הקצב הוא כ"כ איטי, אבל הטבע מלמד שיעור באמונה, בהתחדשות, בהשתנות.
האם אני שמחה שהייתי "עץ עומד בשלכת"? כן. זה שיעור חשוב לעבור בחיים, במיוחד בתקופה בה נדמה שכל מה שחשוב זו הכסות החיצונית. העירום מלמד שיעור משמעותי בפשטות. מראה שיש דרך צנועה לעבור את החיים הללו. לחוות אותם בריקותם.

אלו מילים שנכתבות ב Rainbow Cafe הצבעוני בבולוניה, ביום סתיו בהיר, אחרי שהסתיימה תקופת הסתיו של חיי. הללויה.
מי שמכיר את הסיפור שלי מקרוב, יודע. וגם מי שלא, קחו את זה איתכם ותיזכרו בתקופות חיים שלא היה לכם דבר, שהכל נשמט, שלא היה במה להיאחז. למעט השורשים באדמה. יש נשמות שמבקשות לחוות גם את זה בזמן שהותן בעולם הזה.

רביעי בבוקר, במקום לרוץ לתחנת רכבת ולמהר לנסוע לעוד מקום, אני נכנסת לפארק, מוצאת ספסל ליד עץ דולב ענק בשלכת ובוכה. אין מי שינגב לי את הדמעות, כמו בשיר, רק אני ועלים שנושרים, צונחים מרום העץ עד לאדמה, בתנועה איטית ועדינה, על רקע שמיים כחולים וקרים. וזה כ"כ יפה, שזה צובט בלב. התנועה הזו של ההיפרדות של העץ/אדם מנכסיו. ובאביב הם ישובו לצמוח, ובנובמבר שוב ינשרו וחוזר חלילה.
ובינתיים עולם כמנהגו, אימהות מלוות ילדים לגן ולבית הספר, אנשים ממהרים לעבודה, פעמוני כנסיות מצלצלים ברקע, כלב נובח.
השעון מראה תשע. ממשיכה הלאה בדרכי.

*/ עידית ברק
אני הולכת והולכת
בתוך עצמי.
לאן את רוצה להגיע?
אל מקום שקט.
ומה תעשי אחר כך?
אינני יודעת.

09:33 עולה על אותה רכבת כמו אתמול, הרכבת ל-PIACENZA שעוצרת גם במודנה וברג'יו אמליה. בעוד שעה אגיע לפארמה. אולי בשישי אסע לרג'יו אמליה, תלוי במזג אוויר ומזג הרוח. אהבתי אתמול את מודנה, הקטנה והיפה ומקווה שגם פארמה תמצא חן בעיני. אין לי מושג מה יש שם, למעט נהר, כמה גשרים, פארק גדול, כנסיות, מגדלי פעמונים, אוניברסיטה ו…
יש מי שחורש אתרי אינטרנט, מלקט מידע, מסמן מסלול כדי להספיק להגיע לכל המקומות המעניינים בעיר. פעם הייתי מטיילת ככה, היום כבר לא.

יש משהו בצלילות הזו של השמיים הכחולים, בקור היבש שחותך את הפנים, חודר פנימה, מנקה את הגוף מבפנים, מטהר.
לפי החלוקה בעולם האמנות לצבעים חמים/קרים, הכחול נמצא בקטגוריית הקרים. הצבע האהוב עלי. ובימים כאלה, כשאין אף לא ענן אחד שיסתיר את השמש, הקונטרסנט חד מאוד, מקשה על הצילום. צריך לדעת לפי מה למדוד אור בתמונה, לפי החלק המואר או החשוך. צלמים פחות אוהבים את האור הזה לעומת האור הרך כשהשמיים מעוננים. לי זה לא ממש איכפת. חלק ניכר מהתמונות שצילמתי ימחקו. וגם מהיפות שיעברו את הסינון אשתף חלק קטן. גם בגלל שלאנשים נגמרה הסבלנות לצפות באלבומי טיול ארוכים, וגם בגלל שלי כבר אין מוטיבציה להכין אלבומים כמו פעם.

ביציאה מתחנת הרכבת, בהמשך הרחוב שוק מקומי, בגדים ומציאות במחירים נמוכים. אח"כ קראתי שזו רחבה שמיועדת לשווקים מתחלפים, שווקי וינטאג', עתיקות, יד 2, ואני היגעתי ליום של התואם האיטלקי לשוק רמלה-לוד…
ליד דוכן צעיפים התלבטתי אם לקנות צעיף ב-3 יורו, בסוף ויתרתי. יש לי מספיק בבית. זו הקלה גדולה כשמראש שמים את השופינג בצד, אפשר לחלוף על פני חלונות ראווה, כולל החנויות של הביוקר, בלי הדחף להיכנס, אולי שם תימצא מציאה בהנחה משמעותית לרגל הבלאק פריידיי.

מה שמיוחד בעיני בפארמה זה העירבוב בין ישן לחדש. זו עיר חייה, כלומר חיים כאן אנשים שמשאירים בפתחי הבתים שקיות אשפה לאיסוף, שנוברים בערימות הבגדים של הבזול. החלק העתיק של העיר מרשים ביופיו, קתדרלות, ועוד כנסיות ומגדלים עם שעונים בני מאות שנים.
גם בפארמה תלו קישוטים, כדורים ענקיים ושרשראות של נורות קטנטנות שנדלקו בשעה ארבע ומוסיפים חן גדול לרחובות הקניות והבילוי.

כמעט ואין תיירים, או שיש מעט מאוד. איך מזהים תיירים? תייר שמגיע למקום לראשונה עומד לרגע אחד במקום, מוקסם ממה שרואות עיניו, וברגע השני מוציא מצלמה כדי לתעד את הקסם שבינתיים התפוגג.
גם אני כזאת, מלקטת פריימים, כבר חציתי את התמונה האלף במצלמה הגדולה והיד עוד נטוייה.

אני והקנון שלי בהילולת צילומים

מוזמנים לעקוב אחר סיפור המסע שלי בהמשכים בפוסטים הבאים: 
נסיעת התאווררות לאיטליה פרק 1 | פרק 2 | פרק 3 | פרק 4