סיפור מסע בהמשכים: נסיעת התאווררות לאיטליה (4)

ת'אמת? לא כייף לטייל איתי.
אני לוקחת על עצמי משימה ללכת את איטליה ברגל ובאופן שיטתי נכנסת לכמה שיותר רחובות בכל אחת מהערים אליה אני מגיעה.
מה יש ברחוב הזה שלא ראיתי ברחוב הקודם? כמעט בכל רחוב יש כביש, מדרכה, בתים, חלונות, דלתות, פנסים, חנויות עם חלונות ראווה, וכמובן אינספור אכסדראות.
אין לי הסבר מתקבל על הדעת. כשאני בתנועה הרגליים תופסות פיקוד והולכות על דעת עצמן, ישר, ימינה או שמאלה. בזמן הזה הראש עסוק בלקלוט רשמים – טונות של גירויים ויזואלים + עירנות מסויימת כשחוצה כביש, כי כמו בישראל, גם באיטליה אני לא תמיד מצייתת לרמזורים.

מזג האוויר, שהוא כאמור שחקן ראשי בנסיעה, לא לצידי היום. מהבוקר יורד גשם וקר:
א. יש מטרייה בתיק
ב. יש קילומטרים ארוכים של אכסדראות כתחליף מטריה
ג. יש בתי קפה כמקום יבש ונעים להסתתר מהגשם
ד. יש מוזיאונים

אבל לפני הכל, בדיקת קורונה. בלילה הקודם חפרתי ברשת והבנתי שהאיטלקים/ישראלים אישרו את בדיקת האנטיגן כקבילה (בינתיים הכל השתנה, אז תבדקו שוב). בבוקר שואלת עם פקיד הקבלה והוא כותב כמה מילים באיטלקית וממליץ לגשת לבית המרקחת בפינה.
עד שיפתח, שותה קפה עם מאפה בבית קפה של צבעי הקשת כשאין לי מושג איך הולך להיראות המשך היום. אבל קודם כל – לקבל פיסת נייר/ברקוד עם תשובה שלילית, יענו "נגאטיבו". מסוג המשימות הפחות נחמדות שהתווספו לטיולי חו"ל בעידן הקורונה.
אח"כ נראה לאן אתגלגל היום ואם יהיה לי יום של כיף, על אף הגשם שיורד ויורד.

מוזמנים להצטרף אלי לפרק הרביעי והאחרון בנסיעת ההתאוורות לאיטליה
רוב התמונות בפוסט זה צולמו ברג'יו אמילה

אווירה של חורף. 6°. ברחבה בקצה הרחוב הראשי התחילו להקים משטח החלקה על קרח. במודנה הוא כבר פעיל ובשעות הערב ראיתי אנשים מחליקים. שווקי הקריסמס עדיין לא פעילים ובינתיים השבוע הנוכחי צבוע בשחור לרגל המבצעים האטרקטיבים של "בלאק פריידיי".
"תקני בגדים", מייעצים לי, רק שזה הדבר האחרון שמעסיק אותי. קודם כל הקורונה.
ומה יהיה אם התוצאה תהיה חיובית? זה מלחיץ ודורש ממני הרבה אנרגיה נפשית, זמן וכסף.
גם בארץ, לפני הטיסה התעסקתי עם ה"תיק" הזה, נלחצתי כהוגן בשדה התעופה כששכחתי למלא בבית את הטופס הדיגיטלי בכניסה לאיטליה.
מה קורה פה? הכל הופך לדיגיטלי. כמעט שאין טפסים ידניים כמו פעם, הכל אלקטרוני, ממוחשב, לכאורה יעיל יותר.

כעבור 10 דקות המתנה, חוזרת לבית המרחקת ומקבלת את הנייר עם תשובה שלילית, רק שלא מופיע מס. הדרכון. בהמשך שיטוטי בגשם היגעתי למעבדה המומלצת, זו שליד שני המגדלים במרכז העיר. עלות בדיקת ה-PCR היא 82€ לעומת 15€ ששילמתי בבית מרקחת, ל-48 שעות. אף אחד מהישראלים בתור לא יודע מה נכון או לא. כנ"ל הבחורה האיטלקית שמחלקת מספרים בתור, הם רק יודעים לדחוף "טמפוני" (מטוש) לאף ולגבות הון כסף. יותר ממה שעלתה הטיסה לאיטליה.
בהחלטה של רגע לוקחת הימור שהברקוד ממשרד הבריאות האיטלקי יהיה בסדר.

אם יש משהו מעכיר מצברוח בנסיעת ההתאווררות שלי, זו פרוצידורת הקורונה בקצוות של הטיול, בהלוך ובחזור.
והגשם. גם הוא מבאס. זה אמנם לא מבול שוטף ועדיין, המיים שיורדים ללא הפסקה מהבוקר מרטיבים, מפריעים להילולת הצילומים שבינתיים התקררה ונרגעה. ביום גשום אין טעם לטפס על המגדל הגבוה כי הנוף של העיר יהיה מכוסה ערפל. אתמול היה יום נהדר לתצפית, אבל אתמול כבר חלף, ומהבוקר ועד הטיסה התחזית מדווחת על גשם.

אחרי שחוויתי את מודנה ופארמה במזג אוויר בהיר שהפך את השוטטות לכיפית מאוד, אני שמה לב כמה לא כיף לי.
לו היה היום יום יפה, הייתי עולה להשקיף על העיר מהמגדל הגבוה, הייתי הולכת לפארק מחוץ לכביש הטבעת. לא זה ולא זה אפשריים כשגשום וקר מאוד. לא בא לי להיכנס למוזיאונים, אני לא מרוכזת כדי לקלוט אמנות מודרנית, מה גם שלהבנתי בולוניה לא מפורסמת במיוחד באמנות שחובה לראות. כנ"ל תערוכת הצילומים בנושא "FOOD" שמתקיימת ברחבי בולוניה ופזורה בלוקיישנים שונים ולמי יש סבלנות לאתר אותם, אחד-אחד.

אז מה כן בא לי? אולי לחזור לחדר? לקרוא? לצייר ביומן אמנות שהבאתי ועדיין לא נגעתי בו?
בנסיעה של שבוע לעיר שאומרים עליה שאפשר למצות בשלושה ימים, הגיוני שיהיה גם זמן "מת". שיגיע הרגע שימאס ללכת הלוך-חזור ברחובות המרכזיים, גם אם הם מקורים ונותנים הגנה מהגשם.

צהריים. אחרי הפסקת קפה וסנדוויץ' בבית קפה נחמד, חותכת לכיוון החדר, דרך רחובות צדדיים שעדיין לא הייתי בהם. בסוף יצא שכן היגעתי בדרך קיצור לרחוב של המלון, אפילו הייתי קרובה, אבל לא זיהיתי את המקום, פנייה לא נכונה ואני מגלה שאני צועדת במעגלים, חוטפת עצבים על גוגל מאפס, על הגשם, על הרחובות שלא מסודרים בגריד יפה. יצא שבמקום לקצר, הארכתי את הדרך, וכאילו כדי לעצבן עוד קצת, דווקא כשהיגעתי לחדר הגשם פסק או הפך לזירזוף עדין מאוד.
מין יום שכזה שבשלוש אחה"צ אני קוראת ספר במיטה. גם זה חלק מהכיף בטיול.

הינה משהו שמעולם לא עשיתי בטיול אורבני בחו"ל – לחזור לחדר בצהריים, להיכנס למיטה כשעדיין יש אור בחוץ. זה משהו שמעולם לא חשבתי שאפשרי לי. עד שמגיעה למקום זר, אחר, מסקרן אני רוצה לחוות אותו במלואו. ברירת המחדל שלי היא להסתובב כל היום בחוץ, לא משנה אם חם או קר.
ככה היה בימים הקודמים בבולוניה, עד שבחמישי, 25 בנובמבר, היום בו חל ה- Thanksgiving האמריקאי, שברתי את הנוהג ועשיתי משהו אחר. באתי לנוח בחדר באמצע היום. לעצום עיניים. לעצור את שטף המראות והגירויים.
אם כך, לכבוד חג ההודייה אני מודה על החמלה וההתחשבות שאני נוהגת בעצמי.

אולי בגלל הקור והגשם שירד ללא הפסקה, אולי בגלל שהיגעתי לרווייה אחרי חמישה ימים בהם דחסתי ודחסתי, עד שנגמר המקום לעוד?
מה שחשוב זה לזהות כשזה קורה, לא להתנגד ובעדינות לחזור לפינה הקטנטנה והזמנית שלי בעיר.
שכבתי למעלה משעה במצב מאוזן על המיטה, רואה מהחלון שמיים לבנים. החלון הסגור עמעם את קולות העיר. סוףסוף שקט. אפשר להרפות את הנשימה, להרפות מהדחף לראות עוד, לעשות עוד, לצלם עוד, להספיק עוד, לשתות עוד קפה, לאכול עוד מאפה.
להניח בצד את ה"עוד" העריץ והשתלטן, להתבונן בו ממרחק מה, לומר לו שמספיק. עכשיו הגיע זמן למנוחה.

כמה טוב עשיתי שבתום המנוחה יצאתי לסיבוב של ערב במרכז העיר. מחמש עד שבע וחצי, כשהגשם נחלש ופסק. נכון, אני כבר מכירה את הרחובות, ואולי בכל זאת תגיע איזו הפתעה.
או! הקמצנים הדליקו את האורות! כלומר, לא את כולם, ברחובות שמתפצלים מהכיכר המרכזית אני רואה אור, נמשכת אליו ואל שירי הקריסמס המתקתקים. כן, זה נורא קיטשי ויחד עם זה גם נורא יפה. פעם בשנה מותר להתלהב מקישוטים, אורות ואסתטיקה שמצטלמת לא רע.
מי שרוצה להתפעל באמת מקישוטי קריסמס שייסע ללונדון. הבריטים אלופים בהתקשטות לחג, הייתי שם לפני שלוש שנים וצילמתי קונסטרוקציות ענקיות ומרשימות מאוד. בהשוואה לבריטים האיטלקים הרבה יותר צנועים ועדיין זה יפה ומושך את העין.

מהרחוב המואר היגעתי לעוד רחוב ולכיכר ובה שוק קריסמס עם דוכני אוכל וקישקושים. ה-must היחיד עבורי היה לקנות כוס יין אדום חם, כזה שעושה נעים וחמים בבטן.
בלי להתכוון היגעתי לכניסה לקניון עם שטיח אדום ואורות נוצצים. אני מתפתה להיכנס ומתקדמת עד להתקהלות איטלקית אלגנטית קטנה ומוזיקת סקסופון בלייב. כנראה לרגל השקת בוטיק חדש או דגם חדש של BMW בחנות ליד. המקום נראה כמו מרכז קניות למותגים הכי יוקרתיים, עם חלונות ראווה מעוצבים לעילא. כמובן שצילמתי עוד כמה בובות לאוסף. אני אמנם נטולת כל חוש לאופנה, אבל יודעת לזהות קומפוזיציות מענינות.

האורות, הקישקושים, הקישוטים, הצלילים – כל אלה מרימים את מצב הרוח.
זו היתה גיחת התאווררות מוצלחת, לטעום עוד קצת מהיופי של בולוניה בשעות הלילה. גיחה שהשאירה טעם טוב בסופו של יום שהתחיל בצורה קצת מקרטעת עם בדיקת קורונה, גשם שלא הפסיק לרדת, קור רטוב של שש מעלות, התברברות קלה בדרך לחדר, מנוחה ולבסוף אורות חג דולקים ויין אדום וחם.

בון ג'ורנו, Happy Black Friday, בוקר טוב גם למטיילת הישראלית ששותה קפה אמריקאי לפני שמתחילה את השוטטות האיטלקית היומית.
היעד להיום: רג'יו אמיליה (Reggio Emilia), מרחק 45 דקות נסיעה ברכבת.
שמחה שבשבוע שאני כאן שיבצתי גם שלוש גיחות לערים קטנות, שכנות של בולוניה. בנסיעה ברכבת חלפו על פני שדות ירוקים, כרמים בשלכת, מראות ממחוז אמיליה-רומאניה שבצפון איטליה.

רג'ו אמיליה נודעת בגישה לחינוך ילדים, הידועה כ"גישת רג'ו אמיליה", שאומצה בעיר לאחר מלחמת העולם השנייה.
גישת רג'ו אמיליה היא גישה חינוכית המתמקדת בגילאי הגן וחינוך היסודי. הגישה התפתחה בעיר רג'ו אמיליה שבאיטליה, בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה. עקרונות הגישה כוללים מעורבות קהילתית, ההתייחסות ליכולות ואופני ביטוי מגוונות של ילדים, תוכנית לימודים מכוונת פרויקטים ותיעוד. הגישה עוררה עניין רב ברחבי העולם, וגנים ובתי ספר ברוח רג'ו אמיליה הוקמו ברחבי העולם. הייחודיות שבגישה אינה בהיבט התאורטי העומד בבסיסה, אלא דווקא בהיבט הפרקטי-יישומי.
מתוך ויקיפדיה

להלן "רעיונות גדולים" שעומדים בבסיס החינוך לגיל הרך באיטליה, כפי שהללו מוצגים על ידי מנטובני בתוך הספר The Hundred Languages of Children (עמ' 10):
* ראייה הוליסטית -קונסטרוקטיביסטית של הילד ושל התפתחותו [הכוונה להבין את הילד כבן אדם שלם לא כישות מחולקת לתחומי תפקוד וכזה שבונה בתודעתו באמצעות דיאלוג עם הסביבה את הידע שלו על העולם];
* הרעיון שקיימות "מאה שפות"-מאה אינטליגנציות ודרכי הבעה בקרב ילדים ומבוגרים;
* הדגשת החשיבות של האסתטיקה ושל הסביבה הפיזית;
* מתן תשומת לב להשתתפות ומעורבות של משפחות, אזרחים ופוליטיקאים במעשה החינוכי;
* הדגשת והבטחת הכלה, שילוב ואינטגרציה כ"דרך המלך" להתמודד עם מגוון של סוגי שונות בקרב הילדים, המשפחות והצוות;
* החתירה להבטחת נגישות אוניברסאלית לשירותי חינוך וטיפול, עבור כל הילדים וכל המשפחות מהלידה ועד בכלל.
מתוך הבלוג על חינוך לגיל הרך – "מערכת החינוך לגיל הרך של רג'יו אמיליה: דגש על שורשיות, תודעה היסטורית והתפתחות"

נו, מי אמר שרק הרכבות בארץ לא אמינות. הינה דוגמא לאיחור ברכבת של השעה 09:33 לפיאצ'נזה. מלוח הרכבות אני מבינה שיש עיכוב, הקריין שמדווח על רציפים ויעדים עושה זאת באיטלקית שוטפת, אף לא מילה באנגלית. נוסעים על הרציף ששאלתי עושים פרצוף של מה אני רוצה מחייהם, עובדת הרכבת מפנה אותי לרציף 3, לרכבת הפרברית למילאנו וכשהיא מגיעה התנפלות כללית על הדלתות. במובן הזה האיטלקים דומים לנו לעומת היפנים. הם כן דומים ליפנים בדרך ההגשה שלהם, כמו למשל בבתי הקפה, תמיד ימזגו את הקפה לספל, יניחו כל דבר על צלחת, לא כוסות חד פעמיות.

אני חולקת את רבעיית המושבים עם סטודנטית לרפואה שממרקרת את כל הטקסט בחוברת עם רישומים אנטומים. אז בשביל מה המרקר, אם לא כדי להבליט רק את הדברים החשובים?
מזכיר את הכתיבה שלי בסדרת הפוסטים הזו "סיפור מסע בהמשכים", אין פואנטה, רק תיאור מתמשך של מה אני רואה בחוץ ומה קורה בפנים. לפעמים אני כותבת ומוחקת והמילים שמועתקות מהפתקים הסלולרים, הן מילים שנכתבות בזמן אמת, בלי סדר, בלי ראשי פרקים, בלי היאררכיה של חשוב יותר או פחות. כמו בדפים של האיטלקיה ברכבת, טקסט ארוך שכולו מסומן במרקר ורוד.

דרך הנוף שנשקף מחלון הרכבת הנוסעת אני רואה במו עיני את מה שקראתי על בולוניה, שהיא מוקפת גבעות ועל אחת מהן כנסיית סנטה לוקה עם דרך הקשתות הארוכה שמתפתלת כמו נחש. הרכבת הגיעה באיחור קל לרג'יו אמילה, לקראת 11. אני לא ממהרת, לפני יום בהיר וקר לשוטטות אורבנית אינטואיטיבית. אני נותנת למקום להתגלות בפני. נותנת לקסם לקרות.

לפוסט שהוקדש לרשמים מצולמים מהשוטטות התל אביבית נתתי את השם "תנו לקסם לקרות", ביטוי שהעתקתי מחלון ראווה ברחוב דיזינגוף. אחד הקוראים כותב לי: "ניסחת כותרת לפוסט שנכון לא רק לשוטטות אלא לחיים. לשחרר. לפתוח את הלב שיקרו דברים. לא לחסום." צודק. זה סוד הקסם. לשחרר, לא להיאחז בתוצאה.

במרחק קצר מתחנת הרכבת כביש הטבעת שעוטף את העיר העתיקה. נמצא שם בית קפה שמזמין אותי להיכנס, להזמין את הקפה ומאפה וניל הקבוע שלי. להתיישב בכיסא בחוץ, בשמש החורפית ולהינות מרגע פשוט של הנאה. מהקפה החם, מהקרם וניל המתוק, מהשמים הבהירים, הכחולים. אני מופתעת לטובה מהשינוי הדרמטי במזג האוויר, הסגריריות, הקור והגשם המציק אתמול, לעומת תכול השמיים היום.
תודה איטליה שביום האחרון סידרת כזה יום נהדר.

ו… סי, סי, הקסם קורה. רג'יו אמלייה מתגלה בפני דרך הרחוב הראשי והסמטאות הציוריות כמקום מקסים.
חוץ מהאוכל (פוקצ'ה קרה, תפלה) ולמרבה האכזבה גם הקפה (מר, לא מספיק חם והכי יקר ששילמתי, 2.5€). בכוונה לא כתבתי על האוכל עד כה, הסתדרתי, אבל לפרוטוקול רק אומרת שיש באיטליה גם אוכל לא טעים. האוכל האמריקאי/יפני עדיף בעיני: תפריט ברור בציון מחיר שכתוב בגדול, הקפה מוגש בכוס גדולה ובאופן עקרוני אין ציפיות גדולות לאוכל משובח (לא שאני יודעת להגיד מה זה), לכן גם אין אכזבה.

בנוגע לקניות, שווקים, חנויות וכו'. מפתיע איך בשתיים בצהריים הדוכנים של שוק "רמלה-לוד" האיטלקי מקפלים את הבסטות והכיכר הגדולה מתרוקנת. יחסית לכמות הדוכנים, הסחורה והאנשים שחלפו כאן, הייתי אומרת שמקפידים על הניקיון.
כל החנויות מכריזות בשלטים ענקיים על שבוע של הנחות, אבל לא ראיתי חנויות מפוצצות בקונים, או אנשים עם ערימות שקיות. יכול להיות שאחוזי המכירות בבולוניה תואמים למספר התושבים, אבל מה אני יודעת. שנים שהצריכה המטורפת הזו חולפת על פני, לא נוגעת בי. אלמלא תחביב צילום הבובות, הייתי חולפת על פני החנויות כמעט בלי להעיף מבט. מה שכן, לצד חנויות האופנה, יש גם חנויות ספרים גדולות שאני נהנית להיכנס, לדפדף גם אם אני לא ממש מבינה מה כתוב.

לצד שפע הקישוטים לחג, אורות מנצנצים, סימטאות יפות שמסובכות זו בזו כמו במבוך, גם בולוניה וגם שלוש השכנות – לוקות בנקודת תורפה משמעותית – שירותים ציבוריים. נכון, אפשר להיכנס לבית קפה, להזמין קפה ביורו/יורו וחצי ולהיכנס להתפנות, כמו שעושים המקומיים, ועדיין, אני מצפה שעיר שמארחת תיירים תדאג גם לזה, או שגם בזה אפשר להאשים את "הקורונה".

התנועה לא סואנת מדי, שמתי לב לכמות גדולה של רוכבי אופניים, רגילות, כמו של פעם. בכל עיר יש כיכר ראשית ועוד הרבה כיכרות קטנות, לא פחות יפות, יש מגדלי פעמונים, קתדרלות, אכסדראות, שילוב מעורר הערצה של ישן וחדש. של ביניינים עתיקים לצד מבני מגורים חדשים ומחודשים. בכל הערים יש גם כביש טבעת שתוחם את העיר העתיקה, שהיא עיר שחיים בה מקומיים, לצד חנויות, מסעדות ומבני ציבור.

ברכבת חזרה לבולוניה אני חוטפת בחילה שחולפת ברגע שיורדת לרציף ואז… הפתעה! ככל הנראה לכבוד סוף השבוע והילולת הקניות הדליקו את האורות!
במקום לפנות ימינה לכייון המלון ממשיכה ישר ו… הינה המגדל הרזה והגבוה מואר באדום וירוק, צבעי הדגל האיטלקי. אולי לא טיפסתי עליו אבל לפחות צילמתי תמונה יפה שלו מואר באור חגיגי.
כל מה שאמרתי קודם על הקניות… תמחקו. קונים! ועוד איך קונים! החנויות במרכז בולוניה מפוצצות, אנשים מסתובבים עם ערימה של שקיות קניות. בכל זאת, לא כל יום חוגגים יום שישי שחור…

סתם. כל הלחץ לקראת הטיסה חזרה ארצה היה סתם. ברוב הפעמים לחץ זה סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. שיהיו תורים ארוכים מנשוא בשדה התעופה, שיבדקו בזכוכית מגדלת את טופס הקוביד שלי ויגלו שהוא מלפני יומיים ולא מ-24 השעות האחרונות. שלא ירשו לי לעלות לטיסה, שיקנסו אותי. דבר מזה לא קרה. הבידוק הבטחוני עבר מהר, כנ"ל ביקורת הדרכונים. למעט סריקת הברקוד של הבורדינג פס, אף אחד לא ביקש לסרוק דבר. כשננחת בנתב"ג יש לי ברקוד עבור בדיקה ששולמה מראש (80₪).

בכוונה יורדת לרזולוציה הזו כדי שמי שיקרא יידע שהלחץ הזה לא מדלג על אף אחד, גם לא על נוסעת מנוסה כמוני. טסתי המון, הפסקתי לספור כמה ולאן, אבל טיסה בעידן הקורונה זה משהו חדש לי.
וכאמור הלא ידוע מהווה כר פורה לסיפורים ולדאגות, במיוחד כשהמידע הרשמי מנוסח בלשון מאוד חד משמעית, על גבול איום באלימות למי שיעיז להפר את התקנות. ואולי לפעם הבאה כדאי לשנות גישה, לכזו שאומרת "בקטנה". אם זה מה שהנודניקים רוצים, אז נביא להם את הטפסים. בקטנה. בלי לחץ.

בעודף שנשאר קונה אמריקנו איטלקי אחרון ומחכה שייפתח שער העלייה למטוס. שוב תור ושם הדיילת מבקשת לראות דרכון, טופס אישור כניסה לארץ ובדיקת קורונה. יש לי כמה צילומי מסך בטלפון, וכמה ניירות בידיים. צריכה להרכיב משקפי קריאה כדי לחפש, בקיצור בלאגן. מראה בטעות את הטופס האיטלקי, זה לא זה, המייל בעברית שקיבלתי כאישור מספק אותה וגם הדף עם הקוביד "נגטיבו".
פרפקטו. אפשר לנשום לרווחה.
במטוס, הפתעה. המושב הרנדומלי שהגרלתי בצ'ק אין אונליין הוא בשורה של יציאת החירום, זו עם המון מקום לרגליים.
אפשר למשוך את המסיכה גם על העיניים ולתת להן להיעצם.

---

מוזמנים לעקוב אחר הפרקים הקודמים בסיפור המסע שלי בהמשכים: 
נסיעת התאווררות לאיטליה פרק 1 | פרק 2 | פרק 3 | פרק 4

---

אריווידרצ'י איטליה!